זמן החורף של שנת תשנ"ו היה הזמן הפורה ביותר שלי בכל שנותיי כתלמיד בישיבת 'הר עציון'. בזמן ההוא שבתי מהצבא לישיבה ולחברותא הוותיק והטוב שלי, חיים נבון, שהמתין לי בנאמנות שנה תמימה.

החורף היה סוער. מאוד סוער. הרצח המתועב של ראש הממשלה גרר את האומה למערבולת קשה. החברה הישראלית איימה להיקרע מבפנים, ורשות הרבים הישראלית הייתה תוססת יותר מאי פעם. ולמרות הכל, ואף על פי שמסביב המה הסער, בחרנו להתנתק ולשקוע לתוך מסכת קידושין. סגרנו מדפים, צללנו לתוך הוויות אביי ורבא, וגמענו בצמא את דברי מורנו, הארי הגדול, הרב ליכטנשטיין זצ"ל.

הניתוק לא נבע מחוסר אכפתיות חלילה, הלב של כולנו היה כואב ופצוע. הניתוק נבע מהבנה עמוקה שהתרומה הגדולה ביותר שלנו לחברה תהיה דרך לימוד התורה. ידענו שעלינו לבנות את עצמנו כדי שכשנגדל נוכל לתרום יותר לחברה הישראלית.

הרב חיים נבון

אסור שמהומת הבחירות תגרום לכם, חובשי ספסלי בית המדרש, להתבלבל. הפוליטיקה אמנם חשובה, אבל היא רק כלי ואמצעי. העיקר הוא התוכן. והתוכן לא נקבע על סמך החוקים והתקציבים שיוצאים מבית המחוקקים. קובעים אותו האנשים שמרכיבים את החברה שלנו.

את אופייה של השבת הישראלית יקבעו תושבי המדינה ויקבע הקשר שלהם למסורת, הרבה יותר מאשר חוק עזר עירוני כזה או אחר. מקומו של מוסד המשפחה יוכרע גם הוא במגרש החברתי הרבה לפני המגרש הפוליטי. לפוליטיקה ישנה חשיבות משנית בהכרעת השאלות הערכיות הגדולות.

כדי שתוכלו בבוא שעתכם להשתלב בחברה ולתרום להפצת אור ה' בעולם, אתם חייבים לבנות את עצמכם. אל תבזבזו את זמן חורף של שנת תשע"ט על מערכת בחירות חולפת.

'ואל תתאווה לשולחנם של מלכים,

ששולחנך גדול משולחנם,

וכתרך גדול מכתרם'

(אבות ו:ה).

=======

המאמר יתפרסם בשבת הקרובה בעלון 'שבת בשבתו'