תיק זדורוב: הפרקליטות ועקבות הנעליים הזרות

פרשת תאיר ראדה. בפוסט שעלה לפייסבוק של פרקליטות המדינה היום (רביעי) מוציאה הפרקליטות טענות שעלו ביחס לתיק זדורוב ופרשת תאיר ראדה כחלק מסדרת פוסטים והבהרות מטעם פרקליט המדינה.

טענות הפרקליטות נעוצות בפסקי הדין בתיק זדורוב, אולם דווקא בראייה המרכזית: עקבות הנעליים הזרות שמראות מסלול יציאה ושאינן שייכות לרומן זדורוב – הפרקליטות נשענת על השערה בלבד של שופט, בלא שום ביסוס.

עקבות הנעליים הזרות: אין חולק ששייכות לאלמוני שאינו זדורוב

אחת הטענות המרכזיות של ההגנה בתיק זדורוב, הן 3 עקבות של נעליים זרות המייצרות מסלול יציאה מתא השירותים מס' 2 בוא נמצאה גופתה של תאיר ראדה ז"ל לעבר תא מס' 3 – בשונה מהשחזור של רומן זדורוב שהראה את מסלול יציאתו, כביכול לאחר הרצח, דרך דלת השירותים.

בפוסט שפרסמה היון הפרקליטות נכתב כך:

"ריכזנו מספר טענות שעלו ביחס לתיק, והוספנו את ההתייחסות שלנו אליהן. לטענות נוספות שעלו נתייחס בפוסטים הבאים.לפני כן, חשוב לנו להדגיש את מה שהבהרנו במספר הזדמנויות, ואף פרקליט המדינה הבהיר בעצמו בתוכנית "עובדה": היה ונמצא כי ישנן ראיות חדשות המשנות את התמונה הראייתית ומצדיקות היעתרות לבקשה למשפט חוזר – שבמקרה זה עדיין לא הוגשה – לא נהסס להסכים לבקשה".

סעיף 3 בפוסט הוא כך:

"העובדות: על מכנסיה של תאיר ז"ל נמצאו עקבות נעל. עקבות אלה – שנוצרו באמצעות דריכה על המנוחה – יכלו להיווצר רק על ידי הרוצח. מכך יוצא כי שלוש העקבות האחרות, השונות לחלוטין מהעקבות על המכנסיים, אינן עקבותיו של הרוצח".

"אכן, העקבות הללו מייצרות כנראה "מסלול יציאה" מהתא ואיננו יודעים של מי הן. את התשובה לכך כנראה שלא נדע. למשל, יכול להיות כי אלו עקבות של אחד מהמחלצים, אשר לא יכול היה לצאת דרך הדלת עקב פעולות ההצלה שהתבצעו בתא הקטן ולא זכר זאת".

מה כוונתה של הפרקליטות "איננו יודעים של מי הן. את התשובה לכך כנראה שלא נדע" – אם הן לא שייכות לזדורוב כיצד הגיעו לזירת הרצח? ומנין טענת הפרקליטות שיכול להיות שאלו עקבות של אחד המחלצים?

טענות שופטי המחוזי והעליון סותרות את הפרקליטות

בפסק דין המחוזי, השופט יצחק כהן, אומר במפורש כי לא נמצאו ראיות הקושרות את הנאשם, רומן זדורוב, פוזיטיבית לזירה, למעט טביעת נעליו. כוונתו: כתם הדם על הג'ינס של תאיר שהוכח על ידי מומחים מטעם התביעה שהם עקבת נעל המתאימה לנעלו של זדורוב.

אולם מה עם עקבות הנעליים שנמצאו בבירור בזירת הרצח, למי הן שייכות?

כותב השופט כהן: "בתא השירותים נשוא הרצח, נמצאו עקבות נעליים רבות, הן בתא עצמו והן על רצפת תא השירותים". השופט מוסיף כי "אין להוציא מכלל האפשרות כי אחד מהנוכחים הרבים בזירה (כמו אלו שמצאו את הגופה והמחלצים י.ל) הוא זה שהותיר את העקבות, כאשר בלהט האירועים לא זכר לשחזר כיאות את התנהלותו בתא (המשטרה שיחזרה עם מוצאי הגופה כיצד פעלו בזירה ולא נמצאה התאמה לכאלו שעברו מתוך תא מס' 2 לתא 3 – י.ל), עדיין לא עלה בידי המאשימה ליתן מענה חד משמעי לקיומן של העקבות, יכול ועקבות אלו נותרו כתוצאה מתרחיש אחר אשר אין מתפקידנו לנחש".

ובסיכום לסוגיה כתב השופט כהן: "יכול ויהיו שאלות אשר לעולם תישארנה ללא מענה".

בפסק דיו המחוזי שמו את יהבם על עקבת הנעל שנמצאה על מכנסה של תאיר שכביכול תואמת לטביעת הנעל של זדורוב, אולם כזכור, כתם הדם היה נמצא במחלוקת אם הוא בכלל חלק מטביעת נעל או לא. באשר לשאר טביעות הנעליים – ראייה פורנזית בולטת בזירת הרצח, מעדיף השופט כהן להשאיר אותן בתעלומה.

ראייה אובייקטיבית הקושרת אדם אחר, אלמוני, לזירת הרצח

לעומת זאת בפסק דין העליון, אצל השופט יורם דנציגר, מי שזיכה מחמת הספק את המערער זדורוב, עקבות הנעליים האלו היו מרכיב משמעותי מאוד:

"שלוש העקבות אינן תואמות לאף אחד מזוגות הנעליים שנמסרו לבדיקתו של שור (חשודים אחרים, מחלצים, שוטרים שנכחו בזירה), לרבות נעלי המערער. ואכן, המערער לא מסר בהודאתו כי יצא מהתא במסלול התואם את עקבות ובפועל בהודאתו אין כל התייחסות או הסבר לקיומן. קיומן עומד איפוא בסתירה מהותית לאופן התרחשות הרצח, כפי שתואר בידי המערער".

דנציגר מציג שתי אפשרויות: אחת של הפרקליטות ואחת של ההגנה: "התרחיש הראשון, לו טוענת המשיבה, הוא כי העקבות שייכות לאדם כלשהו – מחלץ, שוטר או עובר אורח אחר – שנקלע לזירה לאחר ביצוע הרצח. התרחיש השני, זה שבפי ההגנה, הוא כי העקבות שייכות לרוצח האמיתי וזה היה מסלול יציאתו".

השופט דנציגר דוחה את טענת המחוזי שסימני הדם על מכנסי תאיר "הנחזים לטביעת נעליים" כלשונו, מקורם בנעליו של המערער.

לאחר דיון בנושא מסכם השופט את דעתו לגבי עקבות הנעליים הזרות: "לא ניתן להתעלם מכך ששאלה זו נותרה פתוחה ולא עלה בידי המשיבה לספק לה מענה ברור, חרף המאמצים שהשקיעה בניסיון לברר למי שייכות עקבות אלה. נותרנו איפוא עם ראייה אובייקטיבית, שאינה שנויה במחלוקת, הקושרת אדם אחר, אלמוני, לזירת הרצח".

טענה זו היא אחת הראיות של השופט לזכות את זדורוב מחמת הספק: "לא ניתן לומר כי מקבץ ראיות זה הוא בגדר תהיות וקושיות בעלמא. זהו רצף ראייתי החותר תחת גרסת המשיבה ואשר מכרסם באשמת המערער", ועל כן החליט: "לקבל את הערעור ולזכות את המערער – מחמת הספק".

לא מדובר בהוכחה אלא בניחוש והשערה

השופט עמית לעומת זאת, רואה בטביעת הנעל על מכנסי המנוחה "כלשעצמה ובבדידותה, מהווה לכאורה ראייה מכרעת בערעור זה". אך לגבי עקבות הנעליים הנוספות הוא אכן אומר כי "זו הראייה היחידה שאינה מתיישבהת עם מארג הראיות הצפוף שנזקף לחובו של המערער".

לדברי השופט עמית ניתן להסביר זאת כך: "במהומה ששררה עם גילוי הגופה. עד לסגירת הזירה כראוי, נכנסו לתא השירותים הקטן אזרחים, צוותי מד"א ושוטרים שונים…ואין צורך לצייר את התמונה לפי מאן דהוא מנסה 'להיתלות' מעל המנוחה והאסלה – רגל פה (על מיכל ההדחה) רגל שם (על הקיר) – בעוד שני הפרמדיקים שנכנסו לתא בודקים אם המנוחה בחיים, מנסים להתחיל בחילוף הגופה, צועקים בהתרגשות אחד לשני".

השופט דנציגר השיב לשופט עמית :"חברי הטיל ספר בקביעה כי העקבות הזרות יוצרות מסלול יציאה מהתא, קביעה שלה הסכימה המשיבה, והעלה השערה לפיה מדובר בעקבותיו של מי שנתלה על האסלה מעל המנוחה…אכן לא מדובר בהוכחה אלא בניחוש והשערה".

האם הייתה מהומה בתא השירותים בזמן מציאת הגופה?

לדברי פעילים מרכזיים בתיק זדורוב הדברים אינם אפשריים כיוון שמרגע שנמצאה הגופה נסגרה זירת הרצח לגמרי.

אם כן, טענת הפרקליטות נשענות על השערתו של השופט עמית בלבד שמחלץ עמד מעל האסלה בניסיון לבדוק האם תאיר חיה, וזאת כנגד טענת הפרקליטות שהעקבות הזרות שייכות לאדם שיצא מתא השירותים. השופט דנציגר גם אמר כי זו השערה בלבד.

בימים הקרובים תתפרסם באתר סרוגים כתבה מקיפה בנושא זירת הרצח בפרשת תאיר ראדה, טענות פעילים מרכזיים בתיק זדורוב וראיונות בלעדיים