יש בו כנראה מידה רבה של גאונות, וכשהוא רק פותח את הפה הוא סוחף אחריו את כולם בכישרון נדיר. יש לו אינספור מעריצים ומעריצות, רובם המכריע צעירים, שגודשים את הופעותיו ערב אחר ערב. אלפים קונים את יצירותיו, יש לו תכנית קבועה בטלוויזיה ושומעים אותו ברדיו בלי סוף.

עבור רבים הוא סמל, מודל, אליל תרבות ואפילו מנהיג. אנשים מבקשים את קרבתו, רק לטעום משהו קטן מגדולתו – שיעניק להם מעט תשומת לב, ישוחח אתם קצרות. יחידי סגולה זוכים אפילו שיעמוד על הבמה בחתונתם. ויום אחד, יום מר ונמהר, מתחילות להסתובב בעולם שמועות שהכוח האדיר הזה שימש את אותו אדם מוערץ, פצצת כישרון וכריזמה, לניצול מיני ולפגיעה באלו שבקשו את קרבתו.

והמשטרה חוקרת, וקשה מאוד להוכיח, והוא מכחיש נמרצות ו"שופכים את דמו". ואיכשהו, כנראה בגלל מכבש לחצים נורא, רוב המתלוננים והמתלוננות חוזרים בהם, או מסרבים להעיד, או התיישנות, או עילות משפטיות אחרות, ונשארנו עם אישומים "רזים", מחיקת חשדות או עבודות שירות

.ולמרות הסערה והחקירה, השמועות וההאשמות – הכישרון והכריזמה נותרו במקומם, והיצירתיות והיכולת המשיכו לפעול במרץ. המעריצים ממשיכים להעריץ את אלילם, שכעת נוספה לו מין הילה של קדוש מעונה. ומכיוון שההליך הפלילי לא הצליח לתת מענה לחומרת העניין, יוזמות אזרחיות וחברתיות קראו להתרחק ממנו. להימנע מלתת לו במה, והתחילו להפגין מול אירועים בהם הוא מופיע.

מדי פעם הוציאו איזו עצומה נגדו, אך כפי שקורה תמיד, היא טובעת בים העצומות חסרות הטעם, התועלת והתוחלת. יוזמי ההתארגנויות החברתיות הללו סופגים אש וביקורת מעדת מעריציו וגם מאחרים, על כך שזה "משפט שדה", ואנחנו "מדינת חוק", ו"מי שמכם" וכל הדקלומים וההשתקות הרגילות. וקשה להבין איך זה יכול להיות?

אבל אנשי ציבור ידועים וחשובים, ממשיכים לתת לו גב ולתת לו במה. וממשיכים להעריך ולהוקיר אותו בשער בת רבים. ותמיד, אבל תמיד, יגיע אחר כך עוד סיפור. ועוד אחד, ואולי עוד אחד. והכתובת הייתה על הקיר, אבל כרגיל היא הייתה מכוסה במודעות המזמינות להופעה הבאה שלו.

הערצה היא תכונה מסוכנת להפליא; היא מאפשרת ל"עריץ" להתעמר בעדתו, ובה בעת, כדרכם של עריצים, ליהנות מחיבוקם הנעים של האליטות הגבוהות. אך דברי ימי האנושות לימדונו כי להערצה ולעריצות יש תרופה. קוראים לה "דמוקרטיה". בניגוד לטעות רווחת, דמוקרטיה אינה צורת שלטון או מנגנון מדיני. דמוקרטיה היא עמדה רוחנית ומידה בנפש. אין פירושה "שלטון הרוב" (שהרי גם עריצים מרושעים עשויים להיות "אהובי הקהל"), אלא פירושה הגבלת כוח – כוחו של השלטון, כוחו של המנהיג, כוחו של הכסף, כוחה של החברה ובעצם כוחו של כל גורם אנושי. בהיעדר חשיבה דמוקרטית שורשית וקיומית, נובטים להם עוד ועוד עריצים. ועל גבי העריצים הללו פורחים הניצול, הרוע והאלימות.

ואם קראתם את הדברים עד כאן, תוכלו להחליט לבד לאיזה מהסיפורים שמזהמים את המרחב הציבורי שלנו בימים האחרונים תרצו לחבר אותם – האם על הרב אלון או על אייל גולן? כמה דמיון יש ביניהם, ברוך המבדיל בין זוועה לזוועה.