ראש חודש אדר: צחוק הוא טוב או רע? - סרוגים

ראש חודש אדר: צחוק הוא טוב או רע?

סיטואציה המוכרת לכל מורה/הורה בכל ימות השנה, ובמיוחד בחודש אדר: אתה נכנס לכיתה/לחדר-הילדים ומקדמים את פניך קולות צחוק רמים. על מה בדיוק הצחוק? לא ברור; אבל האווירה איננה מאפשרת שום דו-שיח רציני. חוץ מלהרגיש אידיוט, מה אמורים לעשות עכשיו?! - להגיב? להתעלם? להשתיק אותם?

author-image
ראש חודש אדר: צחוק הוא טוב או רע?
  פלאש90

נתחיל מסיטואציה המוכרת לכל מורה/הורה בכל ימות השנה, ובמיוחד בחודש אדר: אתה נכנס לכיתה/לחדר-הילדים ומקדמים את פניך קולות צחוק רמים.

על מה בדיוק הצחוק? לא ברור; אבל האווירה איננה מאפשרת שום דו-שיח רציני. חוץ מלהרגיש אידיוט, מה אמורים לעשות עכשיו?! – להגיב? להתעלם? להשתיק אותם?

במקורות אנו מוצאים גישה דו-משמעית ביחס לצחוק. מחד גיסא – כולנו מכירים משפטים כדוגמת: "כת ליצים… אינה מקבלת פני שכינה" (סוטה מב, א); "שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערווה" (שמות רבה ל) וכו'. מאידך גיסא – ישנם מקורות המשבחים את הצחוק: "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה" (תהילים קכו, ב); רבה, לפני שפתח את שיעורו "אמר מילתא דבדיחותא" (שבת ל, ב) וכו'.

אז צחוק הוא טוב או רע?

מתי למעשה אנו צוחקים? צחוק פורץ כאשר ישנה 'שבירה' של הרצף ההגיוני הצפוי. לדוגמא, צחוק פורץ בזמן בו מתברר לפתע שדבר מסוים שעד כה היה נראה 'גדול' וחשוב – איננו כזה. ילדים קטנים מתגלגלים מצחוק כאשר מפוצצים מולם בלון נפוח. על אותו משקל, מבוגרים 'מתפוצצים' מצחוק כאשר מישהו מחקה פוליטיקאי.

אולם יש גם פן נוסף לצחוק: מסתבר שהדבר שהיה עד עכשיו גדול ורציני, ולכן גם נתפס רחוק ומנוכר ממני – הופך לפתע לקרוב ונגיש. כאשר ילד מחקה את המורה שלו (ועל אחת כמה וכמה אם מוצא דרך מתוחכמת לצחוק על החולשות שלו) כל הילדים צוחקים כי עתה הדמות כבר אינה מפחידה אלא היא 'חלק מאיתנו'. צחוק הופך את הכול לנגיש.

זוהי אף הסיבה שצחוק הוא המכנה המשותף הרחב ביותר של האנושות. אין דרך יותר מהירה לחיבור בין אנשים מאשר הצחוק. צחוק 'שובר את הקרח'.

ישנו כמובן גם צד אפל לצחוק: אם הכול נגיש ואין שום תוכן וסמכות שיש להתייחס אליהם ביראת כבוד אזי 'ליצנות אחת דוחה אלף תוכחות'. מופיע צחוק המבטא זלזול וציניות, וזהו הצחוק המגונה כל כך על ידי חז"ל; אבל כאמור יש גם צחוק אחר – צחוק המבטא את חוסר ההשלמה כשהדברים מנוכרים ממני וביטוי אושר על כך שכעת הם קרובים אלי.

צחוק מגיע לא רק בסיטואציות של זלזול. צחוק  מתפרץ כאשר אדם חש קרבה והזדהות כלפי תוכן או דמות מסוימת עקב עומק חדש שהתוודע אליו; זהו הצחוק במשמעות של  אושר וחברות. [1]

אם נתנסח במונחים מופשטים יותר, נאמר זאת כך: המכנה המשותף לשני סוגי הצחוק – השלילי והחיובי – הינו חוסר ההסתפקות במציאות הקיימת. צחוק שלילי הוא זלזול במציאות הנוכחית ללא בנייה של קומה חדשה; מה שמותיר את הצוחק מתבוסס בצחוק לשם הצחוק, בחוסר רצינות העלול לגרום להתפרקות יצרית.

צחוק חיובי לעומת זאת, מבטא אף הוא אי-הסתפקות במצב הקיים, אולם הוא מגיע מתוך חתירה למימד העומק המצוי במצב עליו 'צוחקים'.[2]

בשל כך, צחוק חיובי יכול לשמש כריפוי נפשי ואפילו גופני (ליצנות רפואית). צחוק מאפשר להתגבר על המצבים הקשים והמאיימים ביותר בחיים: "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" (משלי לא, כה)  – לא במובן של הדחקה, אלא מתוך ההבנה שאף המוות אינו סוף פסוק, וקיים מימד נצחי יותר המלווה את האיש המאמין.

ככל שהאדם והתרבות עמוקים יותר, חוש הביקורת מתפתח בהתאם. במידה וחוש הביקורת אינו בא על סיפוקו מתוך השקפת עולם סדורה, הנוגעת גם בחוויה הקיומית של האדם – הוא מתפרץ לעיתים בציניות ורדוקציה (הנמכה). בתרבות הפוסט-מודרנית בה אנו מצויים, קיים פער אדיר, שלא היה כמוהו בהיסטוריה, בין היכולות והכישורים של המין האנושי ובין התודעה המוסרית (מציאות המכונה בפי חז"ל: 'ימות המשיח', ראה מאמר "הדור" לרב קוק).

אחת ההשלכות לכך היא שליטתה של הציניות בשיח הציבורי וכוחה הגובר והולך של הסאטירה. לא בכדי הופכים כוכבי ה'סטנד-אפ' למובילי תרבות (ראה את השפעתה של התוכנית 'ארץ נהדרת' בישראל; או של ג'ון סטיוארט – סאטיריקן פוליטי שעקף את אובמה בסקרי דעת הקהל והוכתר 'כאיש המשפיע ביותר בארה"ב').

יחד עם זאת, כאמור, דווקא בתרבות הנוכחית, השואפת במהותה לעומק – הצחוק יכול לשמש כמנוף להתקדמות ולחידוד חוש ביקורת-בונה. במידה ומשתמשים נכון בהומור, ניתן לגעת במעגלים רחבים יותר ויותר של אנשים. לעיתים ניתן לפתח שמחה אמיתית מתוך צחוק בריא, המתחיל אמנם מגירוי חיצוני אולם 'מניע' את העולם הפנימי.

השאלה אם הצחוק נוגע בנקודה נכונה וקונסטרוקטיבית, או שאינו לא-יותר מאשר דגדוג גופני או שכלי (בדיחה תפלה). השאלה האם אתה צוחק על האדם שמולך או שאתה צוחק איתו. האדם המאמין הינו אדם צוחק – במשמעות של אדם החותר כל העת אל הפנימיות, אל החיבור; אדם ענו, חכם וביקורתי במובן החיובי של המילה. וכן, גם זורק בדיחה מידי פעם; מה יש?

השלכות חינוכיות מעשיות:

א. בסיטואציה מעין זו שהוזכרה בתחילת המאמר – התגובה הנכונה איננה להיבהל/לנזוף/להשתיק; אלא לנסות להבין מה גרם לצחוק, ולמנף זאת לחיבור והזדהות עם התוכן שאתה מעוניין להעביר.

ב. ככלל, למעט בפאתוס ובמילים גבוהות (למשל המילה 'פאתוס')! התוכן הלימודי אמור להיות עמוק אולם הסגנון אמור להיות 'בגובה העיניים'; בלי להוזיל כמובן. המורה/הורה אמור להתבטא כאדם המבין על מה הוא מדבר ואינו מדקלם סיסמאות. כאשר השומעים מזהים זיוף – באופן טבעי זה מעורר צחוק שלילי כי מסתבר שיש פה 'בלון נפוח'.

ג. אין דרך טובה יותר לחבר קהל לתכנים מאשר הומור. צריך כמובן שההומור ישמש למטרתו המקורית, קרי, כפתח לתכנים עמוקים ולא יישאר כמופע סטנד-אפ. נדרש לכך גם כישרון על מנת למצוא את המינון המדויק (תחכום וציניות-יתר גם הם משדרים 'בלון נפוח'). אולם בעיקרו של דבר הכול מתחיל מעמדה נפשית של כנות וחתירה לאמת. כנ"ל הומור-עצמי במינון הנכון; הומור עצמי נכון הוא ביטוי לכך שגם מעביר התוכן/בעל הסמכות מודע לחוסר שלמותו, ויש בו נכונות להתקדם ביחד עם השומעים.

==

הרב חגי לונדין, ר"מ בישיבת ההסדר שדרות

[1] בביטויים כדוגמת "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה" (ברכות לא, א), חז"ל אינם מדריכים באופן מעשי שאסור לצחוק, אלא מסבירים כי בימינו קיים חיסרון מהותי במציאות אשר איננו מאפשר הזדהות מלאה עם התוכן האלוהי; מצב ההולך ומשתכלל ככל שמתקרבים הימים של "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה".

[2] כדאי לקרוא את הקדמתו הגאונית של דוריאנוב לספר 'אוצר הבדיחה והחידוד' (מתחילת המאה הקודמת), התולה את ההומור היהודי הייחודי – המתאפיין בביקורת עצמית – כביטוי של הטבע הישראלי אשר איננו מסוגל להסתפק במסגרות המציאות הנוכחיות.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
תגובה אחת מיין לפי
1
אני חושבת שהגיע הזמן, שבעזרת השם לא יהיו עוד מקרים לא ט
| 17-12-2014 22:55
אני חושבת שהגיע הזמן, שבעזרת השם לא יהיו עוד מקרים לא טובים, אבל זה רק יכול להיות אך ורק אם נתלבש בצניעות גמורה ע”פ הלכות צניעות המבואר בשולחן ערוך, ולא ע”פ ההלכות והקולות של הספר המחריב הצניעות הנקרא “עוז והדר לבושה” שהוא גם קיים בזה הספר ותשחק ליום אחרון,, לצערינו הוא עשה צחוק מהצניעות ר”ל, משום שהרב הזה (ר' אליהו פאלק) מאנגליה מחבר הספר המחריב הצניעות החרדי, "עוז והדר" עשה צחוק מהצניעות הנכונה, בכל העולם החרדי, הוא המציא הלכות מהאצבע, ולא מן התורה, ולא מהשולחן ערוך, אנחנו חייבים לתחזק בצניעות ע”פ פסקי השולחן ערוך!!! כדי כדי למנוע אסונות בעם ישראל!!! כהיום “טרגדיה רודפת טרגדיה” -