ביקורת סרטים: השתלטות מהירה

השתלטות מהירה

המלחמה הגדולה ביותר שמתקיימת היום, היא בין "הימין" – השמרנים, קפיטליסטים, אוהבי השוק החופשי, חופש הביטוי האמיתי ואהבת המולדת, לבין "השמאל" – הפרוגרסיבים, ליברלים, סוציאליסטים שקוראים לעצמם בטעות "דמוקרטים".

אחד מכלי הנשק היחידים שנותרו בארסנל השמאל האמריקאי, הוא הקולנוע. החדרת מסרים ליברליים, פרוגרסיביים, פוסט מודרניים, פוליטיקלי קורקטיים ועוד, במסווה של שחקנים צדודי מראה, חדורי מבט, ועם חשיבות עצמית של מינימום אבירי המוסר, ולא עוד יורקי שורות שנכתבו על ידי תסריטאים משועממים תוך לגימת הלאטה-מוקצ'ינו על סויה בלי קצף הרביעי שלהם.

אבל מדי פעם, מבליחה אמת מסוימת מתחת לערימות הקש והגבב המנופחים מעצמם ומאוויר ריק ובלתי מודע לעצמו. כזה הוא "השתלטות מהירה".

הסרט מביא לנו את הסיפור של מערכת ידיעות המספקת סינדיקציות חדשותיות לעיתונים מקומיים בכל רחבי ארה"ב. לאחר 9/11, שני כתבים נמרצים מבינים שהממשל הולך לצאת למלחמה בעירק על בסיס מודיעין מוטעה, ומנסים לעצור את זה. כשהמסגרת היא חייל נכה שנפצע בעירק ונותן עדות בסנאט.

וודי הארלסון, רוב ריינר, מילה יובוביץ', טומי לי ג'ונס, ג'סיקה ביל וג'יימס מרסדן מעטרים בנוכחותם את הסרט, אבל למעט הארלסון, זה נראה שכולם סובלים.

הסרט הוא כביכול "מבוסס על מקרה אמיתי". כלל הוא, שמדובר על גרעין אמת של 4.7%, וכל השאר הוא חופש אמנותי של התסריטאים.

הסרט הזה מתבסס, כפי הנראה, על קצת יותר, עניין שמכניס המון אוויר חם וצדקני לדמויות שרושפות מסרים סמויים וגלויים, כגון אשתו של אחד הכתבים, מהגרת מבוסניה שאומרת "זה לא פטריוטיות, זה לאומניות", "זה כמו אצלנו, הממשל הולך נגד העם".

בכל דו שיח בין הדמויות, תמיד ייכנס הנושא האנטי ממשלתי, האנטי ימני, שמנסה לחנך, להראות את צדקת הדרך. ואפילו לתת כמה קטנות לערוץ "פוקס" ("אל תראה את זה, זה לא חדשות").

בכדי להבין, או להיזכר בהיסטוריה, או לטעון טיעון נגד הממשל בסצנה כזו או אחרת, כל דמות מדקלמת אקספוזיציות ארוכות ומשמימות בכדי לנסות למלא את החסר וליצור את הנראטיב שכיוון הסרט הולך אליו.

אם מנקים את כל החינוך, החרון הצדקני, הזחיחות המעיקה, אפשר לקבל מסר יפה. תקשורת חופשית, כשהיא עושה את העבודה שלה, יכולה להגיע למקומות טובים.

רק במציאות, שני העיתונאים לא עשו כלום. אף אחד לא פרסם את מה שהם חשפו. אף עיתון גדול לא עשה פולו-אפ, את אף אחד זה לא עניין. סצנה זכורה שמגדירה את כל הסרט, היא כששני העיתונאים עושים "על האש" עם משפחותיהם, ושני אנשים בגיל העמידה, מתעמתים איתם.

התסכול שלהם, של "אנחנו עושים הכל נכון, אבל אף אחד לא שומע אותנו" לא מובל לשום מקום, כי לא קרה שום דבר.

לסיכום, נשארנו רק עם אצבע מורמת ומונפת לעברינו בנפנוף תזזיתי וחזק של זקן צודק וחולה שאומר "אמרתי לכם". חבל שהשמאל הרג את הדבר האחרון היפה שהם יכלו לתרום לדמוקרטיה.