ביקורת סרטים: שרוכים

הרבה סרטים וסדרות מספרים מזוויות שונות את סיפורם של האנשים בעלי הצרכים המיוחדים. בעיקר את סיפורם של מי שחיים לצדם ומתמודדים עם הקשיים המיוחדים הנלווים לכך. יש איזו תחושת אשמה נלוות, בעיניי, לדמויות החיות לצד אדם בעל צרכים מיוחדים. אשמה עמוקה. כמו אשמת ניצולים, איך יכול להיות שאני נולדתי, כביכול, נורמלי וזה שלצדי לא. או אשמה הורית של, אני לא עושה מספיק. וגם כעס. כעס עליו שהוא כזה, כעס עליי שאני לא מספיק סובלני, כעס על הסביבה שלא מכילה, כעס על אלוהים או על היקום כולו שנגזר עליי להיות קשור לנצח לאתגר כזה.

בגלל שזה סיפור רגיש, כואב ואנושי נורא, נדמה שאפשר לספר אותו שוב ושוב. ובכל זאת, כל סרט חדש או סדרה חדשה בנושא צריכים להצדיק את קיומם בכך שיביאו זווית שונה. אמירה אחרת. קונפליקט אחר. במובן הזה, אני מתלבט לגבי שרוכים. הקונפליקט אמנם שונה וייחודי אך האינטראקציה בין האב לבנו המיוחד מרגישה נדושה מעט. וכמוה כל ההתייחסות החברתית מסביב לאדם השונה.

תקציר העלילה: שרוכים

ראובן (דובל'ה גליקמן) הוא ירושלמי מבוגר, גרוש ובעל מוסך. כשגרושתו נהרגת בתאונה הוא נאלץ לקחת תחת חסותו את בנו, גדי (נבו קמחי). לגדי יש פיגור שכלי, הוא כבר בשנות השלושים לחייו והטיפול בו דורש מראובן גמישות וסבלנות רבה. ראובן בעצמו אינו בריא כל כך. הוא בודד ורגיל לחיות את חייו בשקט. ביחד עם גדי, פורצת לחייו גם אילנה (אוולין הגואל) שהיא העובדת הסוציאלית של גדי. המפגש עם השניים, כל אחד ממקומו, דוחף את ראובן לחרוג מגבולות עולמו ומצבו הרפואי דוחק אותו לתוך קונפליקט בו ייאלץ לבחור אם להיות בעמדת הנעזר מול בנו הנתמך בו.