הגל השני של הפמיניזם הביא עימו שני זרמים מנוגדים – 'הפמיניזם התרבותי' ו'הפמיניזם הרדיקלי' (שורשי). הפמיניזם הרדיקלי טען שאין הבדל מהותי בין גברים לנשים. ההבדל המשמעותי היחידי בין גברים לנשים הוא שהגברים מדכאים והנשים מדוכאות.

הפמיניזם התרבותי הלך בכיוון הפוך. חלוצת הפמיניזם התרבותי, קרול גיליגן, טענה שככלל צורת החשיבה וההתנהלות הנשית שונה מזו הגברית. גברים מחפשים הכרעה, נשים מחפשות השלמה. גברים מחפשים צדק, נשים מחפשות דאגה לזולת. נשים מתנהלות וחושבות אחרת מגברים ולכן יש להן צרכים שונים ואיכויות שונות.

הפמיניזם הרדיקלי טוען שהגברים מדכאים את הנשים בכך שהם מתייחסים אליהן אחרת מגברים, בעוד הפמיניזם התרבותי טוען שהגברים מדכאים את הנשים בכך שהם מתייחסים אליהן כמו אל גברים.

הרב עמיחי גורדין

לפני שבוע, לראשונה בתולדות הציונות הדתית, חתמה קבוצת רבניות, מלמדות תורה ונשות חינוך על קול קורא בנושא הלהט"ב. במכתבן השמיעו הרבניות קול ייחודי, העומד על עקרונות וערכים מוצקים בנוגע לאופי המשפחה, אך מכבד ומביע אמפטיה כלפי אנשים בעלי נטיות חד מיניות. קול שלא נשמע כמעט בחלל הציבוריות הישראלית.

כך למשל כותבות הרבניות כי – 'בבסיס תורת ישראל ערכים שונים לרבות: חמלה, חופש בחירה, שלמות המשפחה, אהבת הרע, כבוד האדם ואיפוק מיני. את כולם יש לקדם אך לא ניתן לבודד את ערך השיוויון וחירות הפרט כערכים בלעדיים' – כל כך פשוט, כל כך חסר.

אל מול ארגון השמאל, המתקרא 'שדולת הנשים', המונע מ'פמניזם רדיקלי' ומתמקד בלאפשר לנשים לעשות כל מה שגברים עושים, עומד מכתב הרבניות, המלמד שיש פמיניזם אחר, פמיניזם תרבותי, ומלמד שלעולם הגברי יש הרבה מה ללמוד מהעולם הנשי. פמיניזם אינה מילה גסה.

=======

המאמר יפורסם השבת בעלון 'שבת בשבתו'