יש קרע בין היהדות בארץ לבין היהדות בתפוצות, מאז ביטול מתווה הכותל.  אומרים בתפוצות :אתם לא נותנים לנו להתפלל בכותל איך שאנחנו רוצים במקום הכי קדוש לנו.

בבית שלך, אתה עושה מה שאתה רוצה, ואני לא מתערב מה אתה עושה שם. ארץ ישראל היא הבית שלנו. אנחנו מאוד אוהבים את היהודים באמריקה, אבל הם לא יכולים להתערב במה שקורה פה. איך אומרים בשפה המדוברת: קודם שיבואו לכאן ואחר כך נדבר.

הרפורמים בארץ הם 0.39%. הם לא יכולים לקבוע לנו איך להתנהג. והיהודים הרפורמים באמריקה שעולים לארץ הם גם פחות מאחוז אחד. בהתחלה הרפורמים לחמו נגד קום מדינת ישראל. התנגדו בכל תוקף. עכשיו הם כבר לא לוחמים נגד, אבל בפועל הם לא עולים. הם מרגישים שם טוב. כמובן, אנו אוהבים אותם, הם חברים שלנו, אבל הם לא יכולים להתערב במה שקורה כאן. אנחנו אפילו מארגנים סיורים חוויתיים ומעניינים בארץ לנוער, 'תגלית', חינם או כמעט חינם, והם לא משתתפים כלל.

אז כל ההתערבות הזאת היא פוליטיקה. זה לא שהם רוצים להתפלל. הרפורמים לא מתפללים. הם באים לכותל, כי הם רוצים אחיזה מדינית ופוליטית.

יש בארץ הרבה יהודים חילונים. הם באים לכותל. הכותל הוא לא רק לדתיים, הוא גם של החילוניים. הרי הישיבה שלי על יד הכותל, כל יום אני עובר שם. יש מלא חילונים ומלא טקסים של הצבא. אבל כשחילוני בא לכותל, הוא רוצה שם משהו דתי. חילוני אומר: אני חילוני, אני רוצה להישאר חילוני, אבל אני בא לכותל לטעום מורשת ישראל. החילוני לא בא לכותל ואומר: אני אומר איך להתפלל בכותל. הוא לא יכול לקבוע.

הרב ועוד רבנים שיגרתם מכתב לשרת המשפטים כדי שהיא לא תשב בוועדה זאת ולא תקבל החלטות להרחיב את  אזור קשת רובינסון של הרפורמים. אתם גם כותבים שהאנשים המעוניינים לעשות את זה, הם בעצם מתעודדים התבוללות, הם אנטי ציונים וכו'. מה עם חופש הפולחן?

הרפורמים נולדו בגרמניה ואמרו: אנחנו גרמנים לפני שאנחנו יהודים. אנחנו נגד הקמת מדינת ישראל. כמובן שכשהתחילה השואה, הם הפסיקו לומר כן. הבינו שזו טעות. אז הם עברו לאמריקה והם אומרים: אנחנו אמריקאים. בזמן השואה הם לא ממש לחמו כדי להפסיק את השואה, בגלל שהשלטון האמריקאי לצערנו לא כל כך איכפת לו מהשואה. גם הם אמרו אותו דבר: אנחנו אמריקאים לפני שאנחנו יהודים.

לא אכפת להם מהשואה?!

הרבה מהעיתונות כמו הניו יורק טיימס היו בידי הרפורמים, והם לא עשו שם שערוריות. אנחנו ביקשנו מהאמריקאים להפגיז את פסי הרכבות לאושוויץ. היה בית חרושת על יד  אושוויץ ושם האמריקאים כן הפגיזו, אז התחנננו להם: תפגיזו. יש סרט תיעודי על זה שנקרא "טיסה אחת עבורנו".

הם לא התאמצו כיון שזה פגע באמריקאיות שלהם. קודם הם אמריקאים אחר כך הם יהודים. היתה להם השפעה גדולה שם. ובכל זאת אנחנו אוהבים אותם.

ובכל זאת אוהבים אותם?

כן. אנחנו באמת אוהבים אותם. הם יהודים. נשמח אם יעלו לארץ. אפילו אם יעשו לנו פה אנדרלומוסיה, אנחנו רוצים שיעלו לארץ. כמו שיש לך בן, אתה רוצה שהוא יחזור הביתה, אפילו יעשה לך בלבול מוח בבית, כי זה הבן שלך. אבל מכאן עד שהם יקבעו את סדרי תפילה בכותל וישנו את מורשת ישראל, הדרך ארוכה מאוד.