עצרת 'משיח בכיכר' עומדת להתחיל בקרוב ממש, אחרי שחסידי חב"ד ניצחו את חולדאי בבית המשפט. על הבמה יעלו הדוברים בקרוב בזה אחר זה וידברו על הרבי מלך המשיח שליט"א, וקריאות נרגשות של "יחי אדוננו, מורנו ורבנו, מלך המשיח לעולם ועד!" ישמעו מידי פעם. גם ברכתו של הרבי לבאי העצרת תשודר על מסך ענק בצבעים חיים. יש רק בעיה אחת. הרבי כבר לא אתנו מזה 24 שנים. איך הגיעה חב"ד למצב שבו מנהיג אותה אדמו"ר מת וזה נראה להם נורמלי?

ליאון פסטינגר, פסיכולוג חברתי יהודי-אמריקאי שנפטר רק חמש שנים לפני הרבי, חקר את הנושא ואף כתב עליו ספר, יחד עם חוקרים-עמיתים, בשם "כשהנבואה מתבדה: מחקר חברתי ופסיכולוגי על כתות מודרניות שחזו את קץ העולם" (When Prophecy Fails: A Social and Psychological Study of a Modern Group that Predicted the End of the World).

הספר, שהתפרסם בשנת 1956, עוסק בתופעה שפסטינגר ועמיתיו (הנרי ריקן וסטנלי שכטר) כינו בשם "דיסוננס קוגניטיבי". פסטינגר, ריקן ושכטר ניסו להבין מה קורה לאנשים כשאמונה שבה הם מחזיקים מתנפצת על קרקע המציאות. הם הצטרפו לכת שבראשה עמדה אישה שהתיימרה להיות בעלת כוחות נבואיים וטענה כי חייזרים דיברו אליה וגילו לה שקץ העולם יתרחש בתאריך 21 בדצמבר 1954, בשעה שמבול אימתני יציף את העולם כולו ויכחיד כל יצור חי מעל פניו. כמו שאתם כבר יודעים, העולם לא נחרב בתאריך המיועד.

הרב אליהו גליל

איך התמודדו אנשי הכת עם התבדותה של הנבואה על קץ העולם? – להפתעתם של החוקרים התברר שהמאמינים דווקא התחזקו באמונתם ואפילו יצאו במסע לגיוס מאמינים נוספים לכת… את ההסבר לתופעה המוזרה זו נעצו פסטינגר ועמיתיו בתיאוריית "הדיסוננס הקוגניטיבי"; לטענתם בני האדם זקוקים לחוויה של עקביות קוגניטיבית המתבטאת בכך שתפיסת המציאות, האמונות וההתנהגות שלנו הולמות אחת את השנייה ולא נמצאות בסתירה.

כאשר אנו חווים דיסוננס – או: חוסר עקביות קוגניטיבית – למשל, כאשר יש סתירה בין מחשבה שבה אנחנו מחזיקים ובין התנהגותנו בפועל – מתעורר מתח פסיכולוגי ומצוקה נפשית שאותם אנו חייבים לפתור ויהי מה, גם אם הפתרון האפשרי היחיד כרוך בהחזקה בעמדות לא-רציונלית או בהתנהגות שהיא בלתי-הגיונית לפי קנה המידה המקובל. אותה חוויה של חוסר עקביות מענה תופיע אצל האדם גם במקרה שבו אמונה מרכזית שבה הוא מחזיק, ותהא זו אמונה דתית או ערך תרבותי, תיתקל במציאות הסותרת אותה.

איך מתמודדים אנשים עם מצב של דיסוננס קוגניטיבי? פסטינגר גילה שיש שלוש דרכים טיפוסיות: ויתור מודע על אחת העמדות הנמצאות בסתירה, בדרך כלל על זו שהיא חשובה פחות; איסוף סלקטיבי של מידע במטרה לשמור על העמדה החשובה יותר; גישור על הדיסוננס באמצעות פרשנות מחודשת של היחס בין העמדות. כמובן, ככל שהעמדות, האמונות והמעשים הנמצאים בדיסוננס חשובים יותר לאדם, כך גדולה יותר המצוקה שהוא חש – וכך גם קיצוני יותר הפתרון.

במקרה של חב"ד-ליובאוויטש, האמונה בכך שהרבי האחרון הוא המשיח היא מרכזית מאוד; למעשה, התיאולוגיה של חב"ד מבוססת על ההנחה שהאדמו"ר של החסידות הזאת הוא הוא "נשיא שבדור", קרי: הדמות היהודית החשובה ביותר, ממשיכו של משה רבינו. בנוסף, מושג ה"שביעי" ביהדות בכלל ובחסידות חב"ד בפרט הוא מושג מרכזי, והרבי האחרון ז"ל, למותר לציין, היה הרבי השביעי בשושלת חב"ד, אם סופרים מרבי זלמן מלאדי, האדמו"ר הזקן.

נוסיף לכך את העובדה שהרבי עצמו רמז פעם ועוד פעם שהוא המשיח כשציטט בעקביות את הגמרא הקובעת ש"משיח מנחם שמו", ובאומרו שהגאולה תבוא "בקרוב ממש" כשהוא רומז בגלוי לראשי התיבות של שמו – מנחם מנדל שניאורסון – "ממ"ש". בשעה שהרבי נפטר, המתח המשיחי היה בשיאו, שכן מחלתו של הרבי נתפסה אצל החסידים כמבחן לפני הגילוי של הרבי כמשיח ממש. וכשהנבואה התבדתה לגמרי – בשעה שהרבי הלך לבית עולמו, נוצר דיסוננס חריף שהזקיק פתרון חריף.

על האמונה בדבר משיחיותו של הרבי לא יכלו החסידים לוותר, ולכן הוכחשה פטירתו באופנים שונים ומשונים, החל באמירה שהרבי עוד ישוב מן המתים, וכלה בקביעה שהרבי בכלל לא נפטר ובקברו אין דבר, רק ארון ריק, תוך הסתמכות על מדרשים מאוחרים סביב מות משה וחטא העגל. ואת חומת ההכחשה הזו דבר לא יבקיע.

בין כך ובין כך, רוב מניין ובניין של עם ישראל לא קיבל את הפתרון הבלתי-רציונלי של חב"ד, והאמונה ברבי כמשיח נשארה נחלתם של אנשי חב"ד בלבד, לכל הפחות עד שהרבי יוכיח שהוא אכן המשיח כשיחזור מהמתים או יתגלה מחדש לעין כל, ולא באמצעות וידאו שהוקלט אי אז בשנות ה-90'…