בצבא לא קידמו קצין דתי מעולה. יש לי הרגשה שמפלים את הציבור שלנו.

ולי יש הרגשה שאינך מבין מי "הציבור שלנו". אז אומר ברורות: "הציבור שלנו" זה עם ישראל. יתכנו אנגלים ישרים, ואמריקאים חסידי אומות העולם. אבל הם אינם "הציבור שלנו". לעומת זאת, יש יהודים בארצנו וגם לא בארצנו, שאינם מתנהגים כראוי, ובכל זאת הם הציבור שלנו, הם עם שלנו, הם אחים שלנו.

אולי הגיע הזמן לחדול לעסוק במגזריות, וכל מי שכן קודם לתפקיד חשוב או לא קודם לתפקיד חשוב, לא להתחיל להתחשבן אם הוא מ"הציבור שלנו" או לא.

מרן הרב קוק לא אהב את החלוקה הזאת בין דתיים לחילוניים, ובמאמר "מסע המחנות" (מאמרי הראיה 77-76), הוא מכנה הגדרות אלו כדמיוניות וכ"שמות הבעל".

כבר די סבלנו מחלוקות אלו בתקופת בית שני, שנחרב בגלל שנאת חינם – כלומר יחסי ליהודי נקבע על פי השתייכותו לקבוצה שלי או לא. כל מי ששייך לקבוצה הדמיונית שלי, כולו מחמדים וממתקים, אבל אם שייך לקבוצה אחרת, אז ד' ישמרנו.

די.  קץ לחושך. להפסיק להתחשבן. אולי אם נתחיל להתחשבן יתברר שהציבור הלאומי הדתי משתלט על האומה, שהרי הוא 10% מהעם, אז לך ובדוק שמא הוא תופס יותר מעשירית התפקידים המרכזיים באומה.

ודאי שיש הבדל בין איש לאיש, אני אוכל כשר ולא אוכל ממזון לא כשר שיגיש לי חבר.  אבל אולי יש תחומים אחרים שחבר זה עולה עליי. לכן לחדול מקווים ציבוריים שחותכים את העם לחתיכות.

ייאמר פעם אחת ולתמיד: אין כאן דתיים וחילוניים, ציונים וחרדים, שמאלניים וימניים, אשכנזים וספרדים ועוד חלוקות דמיוניות. מאז ועד הנה, ולעתיד ולנצח – אנו עם אחד.

והניחו לצבאנו, שהוא חוט השדרה המעשי של קיומנו בארצנו וחדלו להתקיף אותו: יותר מדי דתי, יותר מדי חילוני, יותר מדי לאומי, יותר מדי ליברלי, יותר מדי רפוי, יותר מדי פאשיסט, יותר מדי הדתה, יותר מדי הדחה. די.  די. זה מעייף. כמובן, מותר לכל אחד לנסות להפעיל את השפעתו הברוכה על צבאנו, אך אנא לא להדביק עליו תוויות מכלילות.

פעם אחת ולתמיד: הלאומיים הדתיים זה לא הכל, הכל זה כל עם ישראל.  ומי כעמך ישראל, גוי אחד בארץ.