בית המזימות• בית שלם של מזימות בלי טיפת מתח

ביקורת סרטים: בית המזימות

אחד הדברים המופלאים בעיניי בספרי בלשים ובסרטי בלשים, זו העובדה שכל עלילת הסרט מתקדמת כי יש דמות אחת או שתיים שחותרות אל האמת. אשכרה אל האמת, אל ההבנה מה היה? מי רצח את מי, מי גנב ממי? מי שיקר, מי נוכל, מי ברח ולאן. מה בדיוק קרה? והאמת הזו שהולכת ונחשפת היא קשה, לעיתים מטלטלת, מפתיעה, אולי קצת אכזרית. אבל היא האמת ואין על האמת.

אין על תחושת ההרמוניה הזו שלנו כצופים שהמזימה, החידה, נפרשת מולנו. שהכל מסתדר, כמו מבנה לגו של ילדים. כמו פאזל שהושלם- זה נעים. אבל זה נעים לנו יותר כשיש מתח, שחלקי הפאזל הבלשי מתחברים להם בקצב שמותח לנו את הרגש.

בית המזימות הוא בית לעלילה שיש לה את הפוטנציאל להיות חידה בלשית פשוטה אך מושלמת, מדויקת, מותחת. אבל היא לא. היא אמנם חידה בלשית ויש כאן אפילו טוויסטים בעלילה ועושר דמויות צבעוניות. אך מתח, אין וחבל.

אריסטיד לאונידס הוא איל הון שחי בטירה יפהפייה ונמצא מת במיטתו. לכולם ברור שמר לאונידס הורעל במזיד ושהרוצח הוא מישהו מבני הבית.

כעת נותר לברר מי הוא. צ'רלס הייוורת הבלש (אותו מגלם מקס איירונס) מגיע אל הבית, לבקשתה של אהובתו לשעבר, סופיה (סטפני מרטיני). סופיה היא גם נכדתו של לאונידס והיא אחת מבני הבית ולכן, כמו כולם וכולן, גם היא חשודה. כי כולם חשודים. וזה משהו שברור לנו כבר בחצי שעה הראשונה והמעט מרוחה של הסרט.