דדפול 2

דדפול מתוך הסרט דדפול וולברין ((צילום: יחצ))

כמו בכל מקום כמעט, גם בתוך עולם הקומיקס המופרע והצבעוני של מרוול, יש את הילד הרע. או השובב. במקרה הזה, דדפול הוא לא רק שובב או בעל פה מלוכלך אלא גם מי שבאופן מודע, ביחד עם הצופים, שם את ז'אנר הקומיקס עצמו ללעג ושובר את מוסכמות הקולנוע.

הוא מדבר אל הצופים, הוא מקצין ומייצר גיחוך על עצמו ועל שאר גיבורי העל, הוא שוחט את הפרות הקדושות של המרחב הקומיקסי הדמיוני אבל גם, בעצם, משתמש בהם בעצמו. ובכך מראה שאחרי הכל, הוא חלק בלתי נפרד מהמרחב הזה ואולי עוזר למרחב הזה, לקחת את עצמו פחות ברצינות.

בפתיחת הסרט הנוכחי וייד ויילסון, הלא הוא דדפול הגיבור בעל כוחות העל, הוא שכיר חרב שחולם להקים בית ומשפחה ביחד עם חברתו האהובה, ונסה. לרוע המזל, אחד מהרוצחים אותם דדפול ניסה לחסל מגיע אל ביתו, רוצח את ונסה וגונז לכאורה את חלום המשפחה הנורמלית.

דדפול צולל לתהומות של דיכאון ואשמה עצמית (אל דאגה, אתם כנראה לא תבכו בסרט הזה משיברון לב). בעידודם הזהיר של חבריו, חבורת האקס-מן הצבעונית, הוא חוזר לפעילות הספורטיבית שלו, שכוללת בין השאר עריפת ראשים באמצעות חרבות בסגנונות שונים.

הוא חוזר בעיקר כדי לדאוג לראסל, ילד אותו קייבל, חייל מהעתיד, מנסה לחסל. להשלמת המשימה, דדפול מגייס חבורת גיבורי על כושלת שהיא בהחלט אנטי-תזה לכל מושג גיבורי העל ובכל זאת, באמצעות מי ששרד ממנה, דדפול חותר למטרה עד סופה. זה אולי נשמע מורכב, אך העלילה פשוטה ודי צפויה כמו שאר הז'אנר עליו מנסה, כאמור, גיבור הסרט, לרדת.

דדפול 2 • מצחיק, אלים ובעיקר חסר מעצורים — (_DSF9465.RAF)

חוץ מהאלימות, שבעיניי בוטה הרבה יותר מהבוטות המינית שגם היא קיצונית בסרט ועוד נחזור לזה, הסרט מלא במודעות עצמית קולנועית. קצת כמו סרטיו של וודי אלן ויותר כמו סרטי פרודיה למיניהם שבאים ללגלג על ז'אנר מסוים.

גם כאן יש דיבור ישיר ומתמיד עם הצופה כדי להזכיר לו, שוב ושוב, שזה סרט בסך הכל. ושדדפול, כמו שאר גיבורי העל, נתון לחסדיו של התסריטאי. וכשיש חורים בעלילה או משהו מסתדר באופן לא אמין, זה כי התסריטאי עצלן.

מודעות שכזו כביכול מסרסרת את היכולת להאמין למה שאנחנו רואים אך עם זאת, מאפשרת לנו ולדדפול עצמו ליהנות מהפנטזיה בלי חשבון. כמו ילדים שמזכירים זה לזה, תוך כדי משחק, שהכל רק 'בכאילו' ודווקא בגלל זה מצליחים לעוף עם הדמיון רחוק יותר ולהתלהב ממה שיש לדמיון להציע.

ובחזרה לבוטות. המכירים את הז'אנר יודעים שחלק ממה שקוסם לכולם בדמות של דדפול, זה הבוטות שלו. הפה המלוכלך והדיבור שלא דופק חשבון. וזה אכן כך. אין בסרט סצנות עירום בוטות או מיניות מעשית כזו או אחרת אלא בעיקר, והרבה הרבה, דיבור מיני ובוטה וחסר מעצורים.

יש כאלה שזה מצחיק אותם, יש כאלה שממש לא. אלה וגם אלה, כדאי שידעו שזה קיים וממלא חלקים גדולים בסרט. אך בעיניי, ההיבט האלים של הסרט בוטה יותר.

אולי אני רגיש לזה יותר ואולי לא מספיק ראיתי סרטים בסגנון, אך ההומור שכולל עריפת ראשים אינסופית ומיתות שונות ומזוויעות, אף אם לא אמיתיות, של בני אדם, נראית לי, ובכן, לא יודע, לא מוצלחת. זה לא הפריע לי ליהנות מהסרט. אבל זה לא אומר שזה לא הפריע.