פלה
ביקורת סרטים: פלה
לפני שבועיים זכינו באירוויזיון, כלומר נטע זכתה. אבל זה היה הניצחון שלנו, דרכה. ואיך שמחנו, המזרקה בכיכר רבין התמלאה אנשים ואפילו בירושלים הדתייה והכבדה מעט, חגגו החגיגות עד שעה מאוחרת. כי זה לאומי. זה שלנו.
זה דגל ישראל מונף על בימה בינלאומית מול מיליוני צופים וצופות, זה רגע של גאווה שקשה להיות אדישים אליו ולא חשוב עד כמה הייתם מחובבי האירוויזיון לפני הרגע הזה. משהו בזה נוגע כמעט בכולם.
פלה היה הנטע ברזילי של העם הברזילאי. לא שנה אחת, אלא שנה אחרי שנה ברציפות.
פלה הוביל את ברזיל לניצחון גביע העולם הראשון שלה ומאז כבש את המעמד פעמיים נוספות. המשמעות הזו של דמות שמצליחה להביא גאווה לאומית בכזה סדר גודל, התחברה לי לרגע הקטן שלנו שם על הבימה בליסבון וגרמה לי להתרגש עוד יותר עם ההמון הברזילאי על המסך. וההתרגשות מחזיקה כמעט לאורך כל הסרט הנוגע, הפשוט מאד, והיפה הזה.
מיד בתחילת הסרט אנחנו מבינים ש'פלה' זהו בכלל כינוי גנאי שנתנו נערים עשירים לילד השחום משכונת העוני. שמו האמתי הוא אדסון ארנצִ'יס דוּ נסימנטוּ, או בקיצור, דיקו. פלה נולד ב1940 וגדל והתבגר בשכונת מצוקה בברזיל כשהוא מסייע לאביו בעבודות ניקיון ותחזוקה.
כבר בגיל צעיר מאד החל לשחק כדורגל עם חבריו והתגלו בו כישורים מיוחדים למשחק. בעקבות טרגדיה, פלה דוחק את חלום הכדורגל עמוק בלבו וחוזר אליו בגיל חמש-עשרה, בעקבות לחץ סמוי של אביו ועידודה של אמו.
פלה פורץ לתודעת העם בברזיל, תחילה דרך קבוצות הנוער ומהר מאד, כשהוא מגיע לקבוצת הבוגרים ומוביל את ברזיל לניצחון הגדול שלה בגביע העולם ב1958.
עלילת הסרט מעמיקה את דמותו של פלה. מסתם עוד שחקן מוצלח עם רגלי זהב, אנחנו מגלים דמות שמתעקשת, למרות הכל, לשמר במשחק הכדורגל את סגנון ה'ז'ינגה' שמזוהה עם התרבות האפריקאית.
השימור הזה, שנראה מיושן על רקע המשחקים באירופה, בוודאי בשנות החמישים שבהם הגזענות וההתנשאות כלפי כהי העור מאמריקה הדרומית עודנה בשיאה, עולה לו כמעט בקריירה שלו, אך פלה דבק בה עד לניצחון.
הקונפליקט מלווה אותו לאורך כל דקות הסרט ונדמה ששותפות בקונפליקט הזה כל דמויות הסיפור, אביו ואמו כמובן, חבריו משכונת העוני, המאמנים שלו ואפילו האויבים שלו. זהו קונפליקט חזק ועמוק שמצליח להעמיק את סיפור הסרט כולו וגורם לניצחון של פלה ושל ברזיל להיות ניצחון רחב יותר של אתניות צבעונית, שחורה ואחרת.
הבימוי הצליח להעביר דרך המסך את התנועה המיוחדת של פלה עם הכדור. את הכיורגרפיה הייחודית שלו בתוך המשחק, ממש כמו ריקוד אפריקני, רוחני, מיסטי ומלא קסם. למרות שהרגעים האלו חוזרים על עצמם מספר פעמים בסרט, בעיניי הם הרגעים הכי יפים וקולנועיים בו.
יש משהו מעט פשטני במשחק של הדמויות. בדיאלוגים, מעט צפוי אפילו. ובכלל, כמו בסרטים רבים הוליוודיים בסגנון זה, תחושה שמישהו לוחץ עלינו שנתרגש בכוח בקטעים הנכונים ואפילו שם לנו מוסיקה בשביל זה. ובכל זאת, מה לעשות שזה עובד. ואם משחררים רגע את התודעה ומרפים מהביקורתיות כלפי כל מה שהוא מעט קיטש, נהנים מאד.
הסרט הזה יצא לאקרנים בארה"ב כבר מזמן ומשום מה הגיע לארץ רק החודש. תנצלו את זה כל עוד הוא פה בקולנוע, כי זה סרט ששווה מסך גדול.