השבת היא קרן של אור, שקט ושלווה. אחרי שבוע גדוש של ריצות, סידורים, בית, ועבודה – מגיעה שבת. באה שבת, באה מנוחה – ככה חונכנו מגיל הגן. אבל לא לכולנו זה ככה, ולא תמיד. לגרושים בינינו יש את השבתות עם ושבתות ללא. שבתות עם הילדים ושבתות ללא הילדים. כמה פשוט, ככה קשה.

רק אתמול היינו בעלי משפחות והנה, עכשיו אנחנו יחידנים. הילדים מתארגנים לשבת, ואז נשיקה חפוזה של שבת מלכה, ויחד עם הנשיקה הילדים נעלמים להורה האחר – ואנחנו עם השקט שנשאר. החור שנפער מהרגע שיצאו עד הרגע שיחזרו זה של תהום נפערה. ההבנה שחלק מעסקת החבילה של הגירושים היא היפרדות חבל הטבור מהילדים באיקס ימים ו-Y שבתות היא הבנה חדה וכואבת.

השבתות שרק אתמול קיבלנו אותן עם נשיקה מהבעל לשבת של שלום, כשהבית מריח ניקיון של סוף השבוע וריח המרק מתערבב עם החמין, הדלקת נרות שבת היה השיא השבועי. הגאווה על המשפחה שבנית, הבית שטיפחת. ההליכה שלובת הזרוע עם הבעל לבית הכנסת, כשהילדים רצים לפנינו ומצדינו, ואנחנו מדברים, צוחקים, נוגעים ומחכים לבאות האינטימי שלנו. ההליכה לבית הכנסת, האכילה יחד. היה כל כך יחד. היה כ"כ זוגי, כ"כ מלא – ופתאום החוסר. האין והריק צועקים מכל עבר.

בבת אחת השבתות המשפחתיות, המלאות בשמחה, צחוק ורעש של כולם, מתחלפים ברעש של שקט שמעולם לא שמעת וחווית. השבתות ללא הילדים תופסות אותך לא מוכנה וממהרת למצוא "סידור" לשבת הקרובה. שבת היא כבר לא סוף שבוע רגוע ומשפחתי אלא "מכשול" שצריך לעבור.

ההליכה להורים לשבת היא לא תמיד פתרון. לשבת עם ההורים לבד בארוחות שבת ולחזור עשר או עשרים שנה אחורה לא פשוטה. לראות את אחותך באה לשבת עם בעלה והילדים ולשבת לבד בשולחן שבת, כשהידיעה שבני המשפחה שלך – האישית הקטנה שעשית – יושבים רחוק/לא רחוק ממך, ואת על תקן "הגרושה", "הבודדה". לפעמים מציינים בשבתות אירועים משפחתיים כאלו ואחרים, יום הולדת לנכד עם עוגת יום הולדת, ממתקים ושירים של כולם שרק גורמים לך לגוש בגרון – אבל את רק מחייכת ושרה עם כולם.

וכשהסעודה נגמרת ואת בחדר לבד, את מרשה לעצמך להרטיב את הכרית בבכי שלא נגמר ועם השאלה הנצחית שתלווה אותך לאורך תקופה: למה? איפה טעיתי? מה עשיתי לא בסדר ומתי? איך חרבתי לעצמי את המשפחה שלי? איך העולם שלי חרב, וכולם מסביב מחייכים וחיים?

אבל כמו בכל דבר בחיים, יש גם את הצד השני של המטבע. עם הזמן נלמד לגלות את עצמנו מחדש. לפעמים בתפילות בבית הכנסת, להיזכר ולגעת בצד הפנימי רוחני שלנו. לפעמים אנחנו גם בני אדם, וככאלה מרשים לעצמנו להשלים שעות שינה בשביל כל השבוע שעבר וזה שיעבור. אבל בעיקר אנחנו נבחנים ובוחנים את הצד החברתי שלנו.

מה שזנחנו כל השנים מעומס החיים – חוזר אלינו ביתר שאת. מתארגנים לשבתות חברים, כשכל אחד תורם את הצד הקולינרי שלו, ותמיד יש את החבר/ה רחבת הלב שמנדבים את הבית בשמחה. מגיעים לפני שבת נינוחים, ופתאום להיות יחידנים זו לא מילה גסה, ובטח לא מילה כואבת, אלא מילה של אור, חופש ואהבה עצמית. נפגשים עם החברים ולפעמים גם מכירים הרבה חדשים, כאלה שיעברו איתנו דרך למסע. וכך לפני כניסת שבת מתפללים, מקדשים, אוכלים, שרים, מדברים אל תוך הלילה, וכל השבת הופכת פניה משבת עצמונית או משפחתית לחברה, צחוק ושיחות עומק כאלו ואחרות – ולמעשה היא הגרעין השמח לשבוע כולו.

שבתות כאלו הן עוגן רגשי, המטעין אנרגיות עד השבת הבאה שלך לבד. כי לבד זה הרבה פעמים גם יחד.

לכתבות נוספות בסדרה- לחצו כאן

=======================

הכותבת: צפנת פריד, 38 | גרושה +3. 3.5 שנים "גרושה מנטלית" + חצי שנה גרושה פורמלית.