יום ירושלים מעמיד אותי תמיד במבוכה. מצד אחד – שחרור מקום בית מקדשנו וכל ערי אבותינו הינו אירוע היסטורי רב חשיבות. מצד שני – אנחנו לבד. הציבור הדתי לאומי הינו המגזר היחיד המציין את היום החשוב זה, וגם הוא בצורה חלקית למדי.

המסקנה מהמבוכה לא יכולה להיות ויתור. גם אם אנחנו בודדים על ההר, אין לנו את הזכות להישבר. 'יום ירושלים' מסמל קומה נוספת שחייבת להיבנות מעל קומת 'יום העצמאות'. קומה שאינה תוספת כמותית אלא תוספת איכותית. ללא תוספת זאת ניצב יום העצמאות בסכנה קיומית. היטיבו לתאר זאת הרב חנן פורת ז"ל והרב בנימין הרלינג הי"ד.

'חזון העצמות היבשות מתאר את תחיית המתים בשני שלבים', הסביר הרב חנן, 'שלב ראשון – תחיית המתים הגופנית – תחיית הבשר. שלב שני – תחיית הרוח. לתחיית הרוח דרושה נבואה חדשה ומיוחדת –  'הנבא בן אדם ואמרת אל הרוח… מארבע רוחות בואי הרוח'

המעבר בין שני השלבים הוא רגיש והרה סכנות. השלב בו יש בשר אבל אין רוח הינו שלב קריטי. מסביר הרב הרלינג הי"ד: 'דווקא עכשיו, כאשר העצמות כבר אינן יבשות – היכולת להישאר זמן רב עם בשר וגידים קשה מאוד. חסרון הרוח חמור ביותר וקיימת סכנה נוראה ח"ו...'

העצמות היבשות החזיקו מעמד במשך זמן רב, הבשר לא. הבשר שעלה על העצמות טומן בחובו תקווה גדולה אך גם חשש – בלי רוח הבשר יסריח. יום העצמאות הוא יום הבשר. יום חשוב ומשמח. יום ירושלים הוא יום הרוח. ביום ירושלים עלינו להתמקד ברוח, בקדושה ובתורה. בואי הרוח. בואי הרוח. מארבע רוחות בואי הרוח.

=======

המאמר יתפרסם בגליון הקרוב של העלון 'שבת בשבתו'