אחת ממטרות העל היא להסתדר עם הילדים לאחר הגירושים בשבתות. שולחן שבת ללא אחד ההורים היא קשה לכולם. הכיסא בשולחן שבת נותר ריק, ובלתי אפשרי להתעלם מהריק ומהנוכחות הנפקדת של ההורה האחר. פתאום, אמא שרה זמירות שבת ומקדשת, ואבא מדליק נרות שבת.

בשבתות הראשונות יש גוש בגרון שלא יורד, גם אחרי הרבה זמן שהשבת כבר יצאה. ההליכה עם הבנים לבית הכנסת כשאין מי שיישב איתם, ימצא להם מקום ישיבה או יכוון אותם בסידור ובפרשת השבוע היא מכמירת לב. ואלו שעוברים ליישוב או אפילו רחוב אחר- ולכן צריכים להחליף בית כנסת- מתמודדים עם מבטי האחרים.

ההתעקשות של הילד לעמוד ולהתפלל בדלת הכניסה של בית הכנסת, ולא יעזרו לך הסברים ושכנועים, וגם לא דמעות מול מבטו העיקש והאטום של העולל לבל ייכנס לבית הכנסת. ורק אחרי שתתעקשי ויראה כמה עצוב לך הוא יפטיר: "אמא, כל אחד יושב ליד אבא שלו ורק אני לבד. לא רוצה את המבטים של אף אחד. טוב לי לבד". ואת כאם כואבת. כ"כ כואבת שאת רצה לבית הכנסת לבושה במיטב מחלצותייך, והחיוך כל כך רחב עד שמכסה את הכאב שלך ושלו יחד.

את מחכה לסוף התפילה, מחכה לו הכי קרוב שאפשר לעזרת גברים, ומחבקת אותו כ"כ חזק שעמד בגבורה במטלת היום: תפילה בבית הכנסת. עם הזמן היא תלמד לחכות לרגעים השבועיים שלהם. היא תחזור מבית הכנסת ותעבור בגינה. הם יעלו על מתקני שיווי משקל. יצחקו. יצעקו כשיפלו וכ"כ ייהנו, והיא תחשוב לעצמה: למה הייתי צריכה להתגרש כדי לחוות אותו עוד קצת?!

ההכנות לשבת נופלות רק על הורה יחיד. הקניות, בישולים וניקיונות. כאשר לכולם הסופ"ש מתחיל בחמישי עם תום העבודה במשרד, להורה העצמאי בשבת "עם" הסופ"ש מתחיל בכניסת שבת- ובדרך כלל עם הלשון בחוץ. חלוקת התפקידים שהייתה עם הפרטנר כבר לא קיימת. הכל היא או הוא. בנפרד. לבד.

שבתות הקיץ הן ארוכות, ולפעמים נדמה שלעולם לא יגמרו. ואת מוצאת את עצמך מנסה להעסיק ולשחק עם הקטנים. חוזרת ללמוד משחקי קופסא וללמד את הקטן בתורה ובנביא- תפקיד שהיה שייך עד לא מזמן לבעלך, והיום שייך אלייך. ההליכה המשותפת לבית הכנסת בשביל הגדול, הזמירות והקידוש כי זו החובה, וההתעסקות במהלך היום עם הקטן כדי להפיג לו את השעמום ולתת לו חוויה של "יחד". אנחנו עדיין משפחה.

הבשורה המשמחת היא ש"שבתות עם" במשך הזמן יהיו היהלום שבכתר של כל השבועיים הבאים. אבן שואבת לשמחה וסיפוק, אהבה ונחת מהמשפחה החדשה/ישנה שיצרת. ההכנות לשבתות המשותפות, חלוקת העבודה בין הילדים, המוזיקה בזמן הבישולים והחלפת המצעים, כניסת השבת כשכולם עייפים ויפים, ההליכה לבית הכנסת והביטחון שהגדול מרגיש להיכנס לבית הכנסת "ולהתערבב" עם ילדים בני גילו, אכילות משותפות כמו גם סיפורי החוויות של כל השבוע, ההליכה המשותפת לפארק הקרוב עם שמיכה רחבה לכולם, משחקי הקופסא, הלימוד המשותף- כל אלו ועוד יוצרים את הגרעין המשפחתי החדש שאליו כה פיללת.

ואת מוצאת את עצמך עטופה בלילה, במיטה הזוגית שהייתה לא מכבר נחלתו הבלעדית של הזוג שכבר אבד, ישנה עם הילדים צפופים אבל כ"כ מרוצים, ורק לוחשת תודה למשפחה הגרעינית החדשה שבנית. על הילדים הבריאים והחזקים נפשית שכה התפללת. גירושים הם מוצא אחרון לנישואים כושלים, אבל הרבה פעמים הפתרון הסופי שלהם היא משפחה חדשה, חזקה ואוהבת.

לכתבות נוספות בסדרה- לחצו כאן

=======================

הכותבת: צפנת פריד, 38 | גרושה +3. 3.5 שנים "גרושה מנטלית" + חצי שנה גרושה פורמלית.