הגבורה להכריז על המדינה היא הנס האמיתי

"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז טו). הנצי"ב מעיר שביציאת מצרים היו גם יסורים. כידוע מידה טובה מרובה ממידת פורענות. לכן בדורותינו, שראינו צרות גדולות יותר מאשר במצרים, ודאי נראה גם נסים גדולים יותר. כבר ראינו בעינינו כל כך הרבה נסים.

לפני הכרזת המדינה הזהירונו האמריקאים לא להודיע על עצמאות מטעמי פיקוח נפש: כיצד יעמדו שישים ריבוא יהודים כנגד כמליון וחצי ערבים, חמושים בנשק אנגלי, ובסיוע צבאות שבע ארצות ערב? גם הודיעו מראש שלא יכירו במדינת ישראל. הקונסול האמריקאי עזב את הארץ באומרו: איני יכול לראות את היישוב מתחסל. גם ציוני אמריקה היו נחושים בהתנגדותם להכרזת המדינה. מנהיגי היישוב חששו מ"איטבח אל יהוד" רבתי, והתלבטו. חלק מהם סברו שאסור לסכן את היישוב כולו. בסופו של דבר נפלה ההכרעה במנהלת העם על חודו של קול: שישה כנגד ארבעה. אז החלה שרשרת נסים.

כמליון ערבים ברחו מעצמם מארץ ישראל ופינו מקום למליוני היהודים שהגיעו. כתב הסופר משה פראגר במאמרו "תחיית הארץ ופלאותיה": "'והשמתי אני את הארץ' (ויקרא כו לב), לאור פסוק זה בחן את הפלא של מנוסת הערבים לעת קום המדינה. הלוא על אף הנימוקים המקובלים אין כל הסבר הגיוני משכנע לחיזיון המוזר של בריחת הפלחים הערבים. הראיתם מימיכם כי יער עבות, מושרש בקרקעו מאות בשנים, יעקור עצמו לפתע מקרקע מטעו, ישא את רגליו ויברח לכל אשר תישאנו הרוח? … וכאן קמו המונים המונים של פלחים, נטשו בן רגע הכל ונסו מנוסת הפקר, ממש כמוץ אשר תדפנו רוח" (מובא בספר "התקופה הגדולה" עמוד מ).

למשל, לערבים בצפת וסביבותיה היה נשק רב והם התכוננו לערוך טבח בתושבי העיר. היהודים לא ידעו לאן לברוח. הם שלחו משלחת לערבים, לדבר על ליבם ולהציע להם כסף רב להסיר מחשבתם הרעה אשר חשבו על היהודים, אך ללא הואיל. היתה עמדה קטנה של ההגנה עם דוידקה, אותו תותח מאולתר, שתמיד חששו אם יצליח לירות או יתפוצץ. בחסדי ד', הפגז יצא ברעם אדיר ופגע בעמדת האויב. הלוחמים יצאו בריקוד.

באותו רגע היה פרץ ענק, וירד גשם שוטף, תופעה נדירה בחודש אייר.. כאשר הגיעו לצפת, לא מצאו נפש חיה, כבסיפור המקראי המפורסם של ארבעה מצורעים. לבסוף התגלה הסוד: כולם ברחו! הבודדים שנשארו בבית-החולים גילו פשר הדבר. המנהיגים הערבים סיפרו שליהודים יש פצצה אטומית, והרעש הנורא בצירוף עם הגשם הנדיר, הוא סימן לכך שהפילוה.

יש השואלים, מפני מה נקבע יום העצמאות דווקא בה' באייר, הרי באותו יום לא אירע כל נס? רק הכריזו על מדינה יהודית ונכנסו בכך למצב של סכנת נפשות? מסביר רבינו הרב צבי יהודה, שהגבורה להכריז על המדינה, היא נס הנסים, מקור ושורש כל הנסים והנפלאות (לנתיבות ישראל א 179). הגמרא דנה ברועה שהפקיר את הצאן, בא זאב וטרף, אריה ודרס, וקובעת שאחריותו תלויה בכך אם היה יכול להציל. אם ממילא לא היה יכול להתגבר על התוקף, הרי הוא פטור. שואלת הגמרא: למה, אולי היה מתקיים כמו אצל דוד, "גם את הארי גם את הדב היכה עבדך" (שמואל א יז לו)? אולי היה מתרחש "ניסא זוטא", נס קטן (בבא מציעא קו א)? והתוספות מגדירים את הנס: "רוח גבורה ודעת להילחם" (תוספות ד"ה מתיב).

וכן הוא בעניין הכרזת המדינה. "ההתעוררות וההתאמצות וההתחכמות וההתגברות לתנופת ההצלה והתקומה", היא נס ממרומים, "בכח דחיפה עליונה ופנימית", יסוד כל הנסים (לנתיבות ישראל שם).

אשרינו שראינו את כל הנסים האלה, והננו רואים נסים בכל יום, וכן יראנו ד' נפלאות, בחסדו הגדול.