אחרי שתשכך סערת דברי הרב קלנר, אני מקווה שאפשר יהיה לדון בליבת דבריו באופן רציני. אחרי שמנפים את הביטויים המזלזלים והפוגעניים שבדבריו, יש כאן שיטה הגותית שלמה שמאחוריה עומדים רבנים, רבניות ובתי מדרש. הסגנון אמנם משתנה, והוא לרוב רך יותר, אך תורף הדברים דומה והוא ראוי לדיון.

תפיסתו של הרב קלנר ודומיה אוחזת בדברי המהר"ל על חומר וצורה בחלוקה מגדרית כפשוטם. היא מצטטת את דברי הרב קוק בפסקאות רבות שמפשוטן עולה שהגבר מוכשר וראוי להנהגה, לעיוני, לשכלי, "ואילו הצדדים הגבוהים של מגמות העולם, התרבות, תפיסות חובקות זרועות עולם, הם אינם המקומות שאנו מצפים שהנשים בדרך כלל תגענה לאיזה הישגים בזה" (הרב קלנר). לדידם כל עולמה של האישה הוא אכן "בהשלמתה את אישהּ בהרגשתה העדינה, ונטיותיה הטבעיות הרכות והישרות האמורות לאזן את מתח החיים הגברי (הפעלתני, הלוחמני, העז והכובש), בשקט הטבעי הפנימי שלה; ובהיותה כ'אם בישראל', בהבאת נשמות של 'נצח ישראל' לעולם, במסירות דואגת ובחום האהבה וברוֹך האימהי" (הרב קלנר).

אולם כנגד תפיסה זו עומדת גם תפיסה יהודית אחרת. הניסיון לטעון שהתפיסה שלעיל היא ורק היא משקפת את דברי חז"ל והתורה – אינו אמת. גישה אחרת משתקפת למשל אצל בעל העקדה:

"והנה בשני השמות אישה-חוה נתבאר שיש לאישה שתי תכליות, האחד מה שיורה עליו השם אישה – כי מאיש לוקחה, וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות, כמו שעשו האימהות וכמה צדקניות ונביאות… והשני עניין ההולדה והיותה כלי אליה ומוטבעת הלידה וגידול הבנים כאשר יורה עליה שם חוה – אם כל חי. והנה תהיה האישה כאשר לא תלד מנועה מהתכלית הקטן ותישאר להרע או להיטיב כמו האיש אשר לא יוליד".

הרב יצחק עראמה, בעל העקדה, רוצה להסביר באמצעות ניתוח זה את חרון האף של יעקב ברחל על אמירתה "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי". לדבריו, לאישה יש שתי תכליות. התכלית הראשונה שלה זהה לתכליתו של האיש, ועיקרה "להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות". התכלית השנייה, שנבנית על גבי קודמתה (ומעניין שהוא מכנה אותה 'התכלית הקטן') היא הפונקציה האימהית. זו פונקציה חשובה ומהותית בעולמה של האישה, אך בהחלט לא היחידה.

צפו בדבריו של הרב קלנר שעוררו סערה

להמשׂיג את ההבדל בין גברים לנשים ב"רשימות מכולת" מגדריות – זה חטא כפול. עינינו הרואות שהכישרון הנשי יכול לפעול לא רק במרחב הפנימי אלא גם החיצוני, ולא רק הרגשי אלא גם השכלי, וגם שם לעשות טוב ולהשפיע בטוב. כיצד אפשר להגיע לדרגות גבוהות של אהבת ה' ויראתו, שגם נשים חייבות בהן, מרגש בלבד? ממה שמנביע להן עולמן הפנימי? כמה שטוחה תהיה עבודת ה' שכזו שאין בה העמקה והרחבה

האם גברים ונשים שונים? כנראה כן. אבל להמשׂיג את ההבדל הזה ב"רשימות מכולת" מגדריות ולהגדיר את הגברים כך ואת הנשים אחרת – זה חטא כפול. ראשית, מפני שעינינו רואות שבסופו של דבר יש כל כך הרבה "יוצאי דופן" לפי כל הגדרה שניתן. שנית, מפני שהניסיון להגדיר את המינים (ובעיקר את "האופי הנשי") בא בדרך כלל לתחם את מרחב הפעילות (בד"כ של האישה), לצמצמו ולומר שהיא מוכשרת לזה אך לא לדברים אחרים. אולם עינינו הרואות שהכישרון הנשי יכול לפעול לא רק במרחב הפנימי אלא גם החיצוני, ולא רק הרגשי אלא גם השכלי, וגם שם לעשות טוב ולהשפיע בטוב. אפשר להתעקש על ההגדרות אבל תמונת המציאות מראה מורכבות גדולה יותר. נכון יותר לדבר בלשונו של הזוהר על בחינת "דוכרא" ו"נוקבא", הנמצאות בכל אחד, כנראה במינונים ובהרכבים שונים.

האם נשים שבורכו בחכמה, בבינה וביכולת לימוד ועיון אינן צריכות לנצל את מתנת האלוקים כדי לפעול טוב גם בעולם ולא רק בביתן? ברוך ה' כולנו נהנים מפֵרות העשייה של נשים הנמצאות בחזית המדע (גם אם הן לא זכו בנובל). באותו אופן אנו נהנים ברוך ה' ממסירותן של האימהות לביתן ומניצול כישרונותיהן בבית פנימה.

בעיקר יש להתעכב על העניין של לימוד תורה לנשים. אפשר אמנם לאחוז בגישת הפשט ש"התכונה של הגבר היא לבוא לאושרו על ידי הוספת תרבות ושכלול מדעי ואמנותי. והתכונה של האישה היא בנויה להיות הולכת ומתפתחת דווקא מתוכיותה, בלא עמל של ספרים" (שמונה קבצים, א, תקיד). אפשר לדון ולהתווכח מה הרב קוק היה אומר היום, במציאות הכללית והפרטית שהשתנתה. אך גם מי שמתעקש לטעון עמדה כזו היום, חובה עליו לשים לב שהעולם היהודי מכיר גם גישות אחרות כמו זו של בעל העקדה שהוזכרה, וכמו זו של האדמו"ר האחרון מחב"ד שראה בלימוד התורה של הנשים אחד מסממני הגאולה, וציין שהדבר משפיע גם על תוככי הבית פנימה, וזה "מוסיף חיות והתלהבות יתרה בלימודם של הילדים" (ספר השיחות, תש"ן, אמור).

איזה עיוות חינוכי, ערכי ורוחני נוצר מכך שבלימודי החול הדרך סלולה לבנות ואילו ביחס לקודש אומרים להן אל תקרבו (אמנם אליבא דרב קלנר כל עיון שכלי אינו מתאים לאישה, אך בענייני חול כמעט אין מי שמשמיע קול כזה).

כיצד אפשר להגיע לדרגות גבוהות של אהבת ה' ויראתו, שגם נשים חייבות בהן, מרגש בלבד? ממה שמנביע להן עולמן הפנימי? כמה שטוחה תהיה עבודת ה' שכזו שאין בה העמקה והרחבה. זאת עוד לפני שדיברנו על הזכות והחובה של נשים להרוות את צימאונן הרוחני בדברי אלוקים חיים, ומתוך כך לשמוע טוב יותר את הקול האלוקי ולהידבק בו, ואין כאן המקום להאריך.

בעולם המודרני והפוסט-מודרני שלתוכו נולדים ילדינו, הדבר החשוב ביותר שאנו יכולים וחייבים לעשות הוא לחנך את בנינו ובנותינו לתורה. ללימוד תורה. לאותיות של תורה. לדעת תורה ולקדושתה. המדרשות אינן בית חולים לרפואת הקלקולים, אלא בדיוק נתיב הגאולה ששרטט האדמו"ר האחרון. כמה בתים של תורה, חלומות ושאיפות בקודש נוצרים אצל תלמידותינו הודות לרוממות קרנה של תורה, ומשם מוזרמים לעם ישראל כולו.

בשולי הדברים, אני גם שמחה שהרב קלנר חשף את עמדתו שנשים אינן רוחניות, אף שבהמשך ניסה להסביר את כוונתו. באזורים חרד"ליים מגדלים את הבנות לתובנה שמכיוון שהן רוחניות יותר הן אינן זקוקות ללימוד תורה מעמיק ועל בסיס יומיומי, והודות לרוחניותן הן גם פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. כעת, משמתברר שהן אינן רוחניות, אני מקווה שזה יעורר את הנשים לקחת אחריות על עולמן הרוחני, לפעול בו ולהגדילו באופן אקטיבי.

האתגרים שהמציאות המתחדשת, השינויים במעמד האישה והרחבת עולם התורה הנשי מגלגלים לפתחנו הם רבים. החל משמירת הבחירה האישית הפנימית של כל אישה לבחור באופן מדויק במה שטוב לה ולביתה (לפעול רק בבית או גם בחוץ); דרך היכולת להכיל שינוי ולחולל שינוי בתוך עולם המסורת מתוך שמירה על המסורת; ובעיקר ליבון השאלה איך שומרים וממשיכים לבנות משפחות בריאות וחזקות שבתוכן אנו מגדלים את ילדינו. האתגר הזה יכול להצמיח תובנה עמוקה וחדשה בדבר השותפות והברית הזוגית. שותפות עמוקה בבניית בית בישראל.

האפשרות לצמצום האופק הנשי – הכללי והתורני – אינה אמתית. לא רק משום שאין לזה סיכוי, עולם העשייה והלימוד הנשי ב"ה פורח כמעט בכל המחוזות; אלא בעיקר מפני שזו אפשרות שאינה נכונה. במובנים רבים אנחנו בעידן של גאולה, וכדברי הרבי מלובביץ' החכמה והבינה הנשית הן חלק ממגמה זו. והאמת תורה דרכה.

=======

מירב (טובול) כהנא, ראש תכנית 'מתיבתא' במדרשה בבר אילן