במוצאי השבת שלפני ראש השנה, החלו בקהילות האשכנזים לומר סליחות.

פיוטי סליחות אלו חוברו ע"י רבנים מתקופת הגאונים דוגמת רס"ג דרך חסידי אשכנז כרגמ"ה, רש"י ועד בעלי התוספות וגם על ידי חכמי ספרד כדוגמת ר' שלמה אבן גבירול.

פיוטים אלו כמו הפיוטים שחוברו לימים הנוראים, לשלש רגלים, וכמוהם כקינות לתשעה באב ולשאר צומות, שמשו ומשמשים גם כיום כמקורות וכאסמכתאות לפסקי הלכה. רבנים בדורות שונים ראו ורואים בהם ספרי הלכה לכל דבר, כשמביאים הוכחות למנהג מדברי הפייט.

על כן מן הראוי שבאומרנו את הסליחות, נשים אל לבנו להבין את תוכנם, כי הרבה הלכות בהשקפה, במידות, בדיבור ובמעשה, טמונות בהם.

למשל ישנם אנשים, אשכנזים, המתפללים את כל התפילה בהברה ספרדית, אולם את שם ה' (אֲ-דֹנָי) הם אומרים משום מה בהברה אשכנזית כך "Adonoy".

מה הסיבה לכך? אותם אנשים רוצים להבחין בהגיית שם ה', בין קמץ לפתח, שהרי אֲדֹנַי בפתח הוא חול (אדונים שלי), ואילו אֲ-דֹנָי בקמץ הוא קודש – שם ה'.

אותם אנשים רוצים להימנע מלעשות מחול קודש ומקודש חול. אולם השאלה האמיתית היא האם אבות אבותיהם של אותם אשכנזים אכן הקפידו, על הבחנה מעין זו?

מתוך התבוננות, בסליחות ובפיוטים, שאנו מתחילים לומר בימים אלו, אנו למדים שההברות שבפיוטים, הבנויות בחרוזים, חוברו ונהגו בדומה להגייתן ע"י הספרדים בימינו. אין אצל מחברי הסליחות האשכנזיים הבחנה בין קמץ לפתח, בין צירה לסגול ובין חולם מלא לחסר. נביא להלן מספר דוגמאות, לאי ההבחנה שבין קמץ לפתח ודווקא מפיוטים שמוזכר בהם שם ה' (יְיָ):

למשל: ר' יואל ב"ר יצחק הלוי (מחכמי אשכנז המובהקים, ומבעלי התוספות) – סליחות לערב ראש השנה (סליחה כו):

או ר' שמעון בר יצחק ממגנצא (בן דורו של רבנו גרשום מאור הגולה) בסליחה לצום גדליה (סליחה מו):

או למשל ר' אליעזר בר שלמה, (מתלמידי ר"ת והרשב"ם נכדיו של רש"י) בסליחה ליום ב' של עשי"ת (סליחה נז):

מיותר לציין כי פייטנים אלו המקפידים בכל פיוטיהם על דקדוקי החריזה בכל שאר הבתים, אינם מבחינים בחריזתם, בין קמץ לפתח.

ולא רק הם אלא גם שאר פייטני אשכנז, קדושי עליון, בסליחותיהם, בפיוטיהם לימים הנוראים ולשלש רגלים, וכן בקינותיהם לתשעה באב ולשאר הצומות, אינם עושים הבחנות מעין אלו.

להפך הם מעולם לא חרזו את שם ה' עם מילים המסתיימות ב"-נוֹי", כפי שזה נשמע בהברה האשכנזית. על כן כל הַמְּשַנֵּה בביטוי שפתיו דווקא בשם ה' מהברה ספרדית לאשכנזית, אינו הולך בדרך אבות אבותיו, רבותינו, הפייטנים האשכנזים, ו"כל הַמְּשַנֵּה ידו על התחתונה".

טָהוֹר קְשֹב חִנּוּנַי

נַקֵּנִי מִכֶּתֶם עֲוֹנַי

מִקְוֵה יִשְרָאֵל יְיָ