כששאלתי את גיסתי, רווקה בת 39, מה דעתה על נושא של הקפאת ביציות היא שתקה שתיקה רועמת. כאב שמסתתר מאחורי סוגיית הרווקות שמביאה איתה בדידות ואכזבות של שנים לעיתים אינו מאפשר לראות את המציאות בצורה ברורה.
"אני לא מוכנה להביא ילד לעולם ללא אבא!" משתפת אותי גיסתי אחרי שתיקה ארוכה. אני מסבירה לה שגם אני ממש לא חושבת שזה נכון להביא ילד לעולם כשאין תא משפחתי יציב ותומך. אני פותחת לפניה את האופציה של הקפאת ביציות ושימור הפוריות למען התא המשפחתי שייבנה למען המשפחה שלה. הבית שלה!
"תארי לעצמך שאחרי כל השנים שאת מחפשת את האחד שלך, את מוצאת אותו וחודש אחרי החופה את מגלה שהגוף שלך לא בעניין של שיתופי פעולה למען הרחבת המשפחה. מה תעשי?" אני שואלת אותה ומרגישה שהיא מסתגרת ממני בתוך הבועה אטומה. לעיתים נדמה שהרווקות מעדיפות שלא לחשוב על זה. מה שיהיה- יהיה. כשנגיע לגשר אז נחצה אותו, אפילו אם מדובר בשנים של טיפולים.
רגע. עצרי שנייה! למה שלא תקלי על עצמך בנושא הזה על מנת שבאמת תוכלי להתמקד בחיפוש אחר המאושר שלך! שימור פוריות אינו ערך מגונה. מדובר על נשיאת אחריות כלפי הבית שייבנה לך. מדובר על הזוגיות הבריאה שיכולה להיות לך מבלי להזדקק לטיפולי פוריות.
אני מעלה בפני גיסתי את כל הנקודות האלה ולא שוכחת לעדכן בחידושים האחרונים ששמעתי על התחום – האפשרויות הרבות העומדות לרשותה בבית החולים הדסה, שם כמה מחברותיי הקרובות החלו בתהליך של שימור פוריות. אחת מהן כבר התחתנה מאז, ומברכת על הצעד שעשתה. בגיל 39 העובדה שהיו לה ביציות "צעירות" מוקפאות בהחלט סייעה לה כשהחליטה על הבאת ילד לעולם. אני מספרת לה את אשר סיפרו לי חברותיי על ההליך בהדסה, שהוא בסך הכל פשוט ושהן זכו לליווי מלא מטעם הצוות, תמיד בהסברים מפורטים, תמיד בנועם. מסבירה לה שהם מנוסים ויודעים כמה זה חשוב לאישה. מסבירה לה את כל אלו, והיא מבטיחה לחשוב על זה.
השבוע שמענו על כנס לשימור פוריות – הקפאת ביציות של המרכז הרפואי הדסה בשיתוף מכון פוע"ה. גיסתי החליטה – נרשמנו ביחד, נלך נשמע ונחליט בע"ה."אני מרגישה ששמתי אבן פינה לבית שלי שאוטוטו ייבנה" היא אומרת לי בהתרגשות. ואני אומרת- בקרוב אצל כולן!
