ביקורת סרטים: העיתון• מי אמר שלטון מול תקשורת ולא קיבל

בהתעלם מהמסרים העכשוויים שפתאום דחוף להוליווד לדבר עליהם ובהתעלם מהמעט קיטש, 'העיתון' הוא סרט קלאסי ומרגש עם קונפליקט אמיתי וגיבורה נוגעת ללב

25.01.18 13:17  ט' בשבט תשעח
העיתון• מי אמר שלטון מול תקשורת ולא קיבל
  (צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)

ביקורת סרטים: העיתון 

רק לפני שנה העם האמריקאי, או רוב העם האמריקאי בחר במפתיע את טראמפ להיות לו לנשיא. כל מיני דברים קרו מאז לעם האמריקאי וקצרה היריעה כדי לתאר את ההשפעות הרחבות שהיו לבחירה הזו.

הקולנוע, כשאר האמנות אך מבחינה מסוימת אף יותר, משקף הלכי רוח, אוירה תרבותית והשקפות עולם. כמו חלון ראווה של אומה. לעתים יוצרי הקולנוע מנותקים מהאומה ולכן אינם משמשים חלונות הראווה שלה אלא חלונות הראווה שלהם עצמם.

העיתון

ציון כללי
לסרט

מדד
הצניעות

למה תכה
רעך

מי ומי
ההולכים

הוליווד הקולנועית מגיבה לבחירתו של טראמפ. לעיתים תגובות מודעות ואף נאומים פוליטיים במעמדי האוסקר הנוצצים ולעתים תגובות אמנותיות שמביאות למסך את המחאה והתסכול והתחושה שהשלטון כמו שהוא, לא מקובל עליהם. מנותק מהם. מסוכן. והם רוצים להגיד את זה. דרך הסרטים.



סטיבן ספילברג, שהוא אחד הבימאים הגדולים והמוכרים בהוליווד ("מלתעות" "רשימת שינדלר" "להציל את טוראי רייאן") לקח רגע מההיסטוריה האמריקאית הלא רחוקה והפך אותו לסרט דרמה קלאסי.

קתרין גראהם (אותה מגלמת מריל סטריפ) היא הבעלים של ה"וושינגטון פוסט", עיתון המתחרה על שוק התקשורת האמריקאי בעיקר מול ה"הניו-יורק טיימס".

אלו שנות השבעים. שלהי מלחמת ויטנאם שתבעה מהעם האמריקאי מחירים כבדים ועוררה זעם לא קטן בציבור מול השלטונות. אל המערכת של ה"וושינגטון פוסט" מגיע עותק מתחקיר מקיף וסודי ביותר על המלחמה, תחקיר ממנו עולה בברור שהשלטון שיקר לעם שוב ושוב והציג מיצגי שווא ביחס למה שבאמת קורה בויאטנם ובכלל.

בן ברדלי (בגילומו של טום הנקס) העורך הראשי של העיתון, לוחץ על קתרין לפרסם כתבה על התחקיר. לחשוף אותו לציבור. גם כי זכות הציבור לדעת וזו תפקידה של התקשורת לרסן את השילטון וגם, וכנראה בעיקר, משום שזה ירים את קרנו של העיתון. ואת הרווחים שלו.

הקונפליקט של קתרין הוא קשה. חשיפת התחקיר עלולה לעלות לה בתביעה ואולי אף במעצר והיא גם יכולה לאבד את המשקיעים של העיתון רגע אחרי שהנפיקה את החברה למניות. מאידך, יש לה הזדמנות לפרסם את העיתון שלה עוד יותר ויש לה חובה מוסרית לתת לציבור לדעת את אשר עליו לדעת.

כבימאי מנוסה, ספילברג יודע לבנות את הקונפליקט יפה ובכלל, התסריט כולו בנוי, מהודק וקלאסי: יש לנו גיבורה שעוברת תהליך, נקודות מפנה, קונפליקט שהולך ומחריף, מתח, התרה וקתרזיס. אלא שהקלאסי יכול בקלות להפוך לקיטש. וזה קצת מה שקרה כאן.

הקיטש הוא לא רק בצורת הסרט או בסיפור שלו, משום שבאמת מדובר בסרט שבנוי ועשוי טוב. הקיטש הוא בתכנים. ראשית, הפמינזם. העמידה של קתרין כאישה בודדה מול כל חבר המנהלים של העיתון היא עמידה של אישה מול גברים. אפשר ואף כדאי לדבר על פמינזם והעצמת נשים. אך הוליווד הוציאה כל כך הרבה סרטים שעסקו בכך בשנים האחרונות שיש כאן תחושת מיצוי.

מסר שחוזר שוב ושוב הופך למשעמם. דבר שני ועיקרי יותר, המתח בין השלטון לתקשורת. יותר מברור מדוע ספילברג בחר לספר דווקא את הסיפור הזה.

על רקע אכזבת אנשי הוליווד מבחירתו של טראמפ פתאום מובן הדחף הזה להיזכר כמה השלטון עלול להיות מושחת ונורא וכמה תפקידה של העיתונות וכמובן שלנו, אנשי הקולנוע היפים והנכונים, לחשוף את השחיתות הזו, להתריע עליה.

הרצון להעביר את המסר הזה דוחק את הסרט למקומות שהם על גבול המביכים, כמו למשל העובדה שלא רואים את פניו של ניקסון הנשיא כל הסרט. אנחנו רואים אותו עומד עם הטלפון עם הגב אלינו, תמיד קצת בחושך, תמיד בחצי פרופיל, כאילו מדובר בפושע נמלט. יחד עם זאת, ועם מתעלמים מהמסרים, מדובר באמת בסרט שנעים לראות והמשחק של מריל סטריפ הוא נהדר.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע
תגובה אחת מיין לפי
1
הרשה לי לחלוק
גם ראיתי | 25-01-2018 13:58
המסר עצמו מאוד חשוב - עיתונאים ובעלי כוח יחדיו זה מתכון לניוון ששל הציבור, ועוולות רבות שמתרחשות במחשכים. יש משפט בסרט שתפס את תשומת ליבי ולא בכדי (הוא מאוד מרכזי בתסריט ובעלילה) את חופש הביטוי אפשר לממש בדרך אחת בלבד - להתבטא. התמלילים המדהימים של ניקסון רק ממחישים את זה. תמיד יהיה מי שיפריע לו מה שתגיד, חופש הביטוי נועד להבטיח שאף בעל כוח לא ימנע ממך להתבטא. מסר חשוב מאוד, במיוחד בזמן הזה.אבל.... הסרט עצמו חלש. למעשה, הוא היה יותר חלש מאינדיאנה ג'ונס 4 וזה אומר המון. אני לא יכול לתאר לך את רמת האכזבה שלי ממספר הסיפורים הכי גדול במאה ה20 המאסטר סטיבן שפילברג, כשבסרט חשוב מאין כמותו (לכאורה) אין דמות שבולמת את הגיבורים באמת מלעשות מה שהם רוצים. הצטיירה לי תמונה של עיתונאי מפונק שלא רגיל כשאומרים לו לא, ואישה מאוד רגילה שכל מה שהייתה צריכה לעשות היה להגיד כן לאדם הנכון. וואו, טירוף של תחכום.מה נעשה עם הרמה של הסרטים בזמן האחרון? כאילו התאימו אותם לקהל ששונא סיפורים טובים...