ביקורת סרטים: שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי •חריף כמו וויסקי

שום דבר לא רגיל בסרט הזה, שום דבר לא צפוי או מובן. מעל הכל מרחפת אימה קלה מפני הזעם הבורות השנאה והגזענות שלהיכן עוד יכולות להגיע. יחד עם זאת, ההומור השנון, הדמויות החדות, והאנושיות הנוגעת, מערבבים את הכל ליצירה חריפה וחד פעמית, כמו וויסקי נורא שמזעזע את הגוף ומעורר את הלב

18.01.18 17:00  ב' בשבט תשעח
שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי •חריף כמו וויסקי
  (צילום באדיבות פורום פילם)

ביקורת סרטים– שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי

אישה שבתה נרצחה באכזריות מרגישה שהמשטרה המקומית אינה עושה מספיק. היא מחליטה לשלם עבור שלושה שלטים גדולים בכביש נידח בכניסה לעיירה. בכיתוב שעל השלטים היא פונה אל הצ'יף, מפקד המשטרה, בשאלה איך, למרות שבתה נשרפה ונאנסה, עדיין אין חקירה ואין עצורים.

כך מתחיל הסרט הזה שנדמה שמצליח לשבור כל מוסכמה קולנועית או חברתית ומסרב להיכנס לשבלונה מסודרת ומתעקש לזעזע. והוא מזעזע אותנו. ומצחיק אותנו. ומרתיע אותנו. וגורם לנו לחשוב עליו כל כך הרבה אחר כך ולכן, יותר מהכול ולפני הכל, הוא סרט פשוט טוב.

שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי

ציון כללי
לסרט

מדד
הצניעות

למה תכה
רעך

מי ומי
ההולכים

עלילת הסרט מתרחשת בעיירה אמריקאית לבנה ומעט מנותקת. מנותקת מכל מה שאנחנו רגילים לחשוב שהוא אמריקה. עיירה שמתרחשת בתוך עצמה במין יקום נפרד ומקביל. אפילו ערוץ החדשות שכולם בסרט צופים בו, הוא ערוץ החדשות המקומי ועל החדשות המקומיות כולם מדברים ובהן כולם עסוקים. בכך העיירה מזכירה קיבוץ, או יישוב קהילתי דתי, מקומות בהם כולם יודעים על כולם כמעט הכל וכולם משפיעים על כולם בצורה כזו או אחרת.



העולם המקביל והמנותק הזה יכול לשמש גם כמיקרו-קוסמוס של האנושיות. היצרים המתפרצים, המתחים, האהבה, הכאב ובעיקר, האלימות והזעם. כי הסרט הזה, הוא סרט על הזעם.

עד לאן הזעם יכול לקחת אותנו והיכן תעצור אותו, כמעט בקושי, החמלה. גם הומור יש בסרט הזה, דווקא בגלל השנאה והכעס ותחושות הכאב והשכול, ההומור מקל עלינו את הצפייה, משחרר אותנו וגם מעניק לדמויות פן אנושי ומעט רגיש שיכול לעורר בנו הצופים, חמלה. וזאת אולי התמצית של הכל. זעם שמעורר חמלה.

הזעם האלים, ההומור החריף והחמלה הרכה והכואבת(צילום באדיבות פורום פילם)

במובן מסוים מדובר במערבון. ז'אנר המערבונים היה אהוב מאד בהוליווד ובכלל, שנים ארוכות. כיום הוא לא קיים באמת. אך מדי פעם מגיעות אל מסך הקולנוע יצירות שמתכתבות עם אותו ז'אנר עתיק.

גם כאן, כמו במערבונים ההם, יש עיירה ומשטרה מקומית, צ'יף שאותו כל העיירה אוהבת, אנשים שנזרקים מחלון באלימות, רוע נורא שמאיים על חיי העיירה, פאב מקומי ואפל וכמובן, מוסיקת קנטרי-פולק אמריקאית (מדהימה) שמחזירה אותנו לימים של אינדיאנים וכובעי קאובוי. אך הסרט שובר את כללי הז'אנר בזה אחר זה.

שובר את כללי הז'אנר בזה אחר זה (צילום באדיבות פורום פילם)

הצ'יף המקומי אמנם אהוב אך חולה ונוטה למות, המשטרה לא בדיוק מגלמת את הטוב, הרוע עמום ולא נחשף ומי שמניעה את כל העלילה זו אישה קשוחה ומרה שבהחלט לא דומה ללובשות השמלות הרחבות עם הפנים הרכות ממערבוני העבר.

האישה הקשוחה הזו שבקושי נותנת לעצמה, ולנו, לבכות, בועטת בכל מה שמוסכם ומהוגן ויוצאת למאבק משלה. היא לא מוכנה לשבת על הגדר יותר, לא מוכנה לצפות בעולם מהצד. היא יורדת לזירה, היא רוצה לבוא בחשבון עם הרוצח של בתה ומוכנה לשלם על כך מחירים כבדים. היא נאבקת.

אישה הקשוחה שבקושי נותנת לעצמה, ולנו, לבכות (צילום באדיבות פורום פילם)

יש סצנה בסרט שבו האישה מביאה את בנה לבית הספר, בכניסה לבית הספר נזרקת פחית בירה על המכונית שלה, כי יש זעם עליה בעיירה. האישה לא מהססת, היא יוצאת מהמכונית ופונה אל נער ונערה שעומדים לתומם בכניסה לבניין. היא דורשת מהם לדעת מי עשה את זה והם מסמנים שהם לא יודעים אז היא בועטת בהם בחוזקה. והבעיטה הזו היא כנראה בעיטה גם לצופים. בעיטה שאומרת, אין מצב שאתם עומדים ככה על המדרכה, על הגדר, בצד של החיים, צופים בכל האי-צדק הזה ובוחרים לא להתייחס אליו. אני מתייחסת ובועטת. בואו תבעטו גם אתם.

כמוה גם כל הדמויות בסרט מסרבות להיכנס לשבלונות של טוב או רע. חלש או חזק. מי שנדמה כרע גמור בהתחלה מגלה בעצמו צדדים טובים ומי שנראה כרך מתגלה גם כאכזרי.

מצליח לגעת ישר בלב (צילום באדיבות פורום פילם)

בצורה קיצונית כזו הסרט מחדד לנו את ההבנה איך בכל אחד קיימים פנים וצדדים שונים וכמה שהקלישאה של- החיים מורכבים ואין שחור ולבן, היא נכונה. וכואבת. וגם מעניינת יותר. ואי אפשר בלי לדבר על המשחק הכל כך מדהים. קודם של פרנסס מקדורמנד בתפקיד מילדרד הייז, האישה שבתה נרצחה.

פרנסס מגלמת את הדמות באופן מדויק ונהדר ועושה הרבה מהסרט בזכות המשחק שלה והיא אף קיבלה את גלובוס הזהב על המשחק הזה. אחריה צריך לציין גם את וודי הארלסון בתפקיד מפקד המשטרה וסם רוקוול בתפקיד סגן המפקד. שניהם מצליחים להביא אל המסך דמויות מרגשות, מורכבות ומלאות צדדים שמצליחות לגעת לנו. ישר בלב.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע
תגובה אחת מיין לפי
1
ביקורת מעולה לסרט מעולה.
רחל | 19-01-2018 1:34
!