פרשת וישב: אסור להשוות בין תלמידים

1. דברי הגמרא (שבת י,ב) ידועים:

"ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים."

לכאורה, כל מחנך וכל הורה מבין שכל ילד שונה מאחיו… "חנוך לנער על פי דרכו" על פי דרכו המיוחדת לו. רק כך ניתן לחנך ולהגיע שבכל חייו יהיה באותה דרך – "גם כי יזקין לא יסור ממנה". ואם כך, ליוסף עשו כתונת פסים, ולראובן עשו כתונת מסוג אחר, המתאימה לו, וכן הלאה' – ובכן, כיצד יש לנהוג?

אולי, נכון לומר שלא מספיק לדעת מה כוחו המיוחד של כל בן וכל תלמיד, הדבר הנכון הנוסף הוא – אין להשוות בין האחים, אסור להשוות בין תלמידים. כל אחד עם כוחו ועם עולמו המיוחד, עם החוזקות שלו, עם האות המיוחדת שלו בתורה, והיא לא בת השוואה לשום אדם.

2. הגמרא (ברכות מג) לומדת מהתנהגותה של תמר, שלא הוכיחה את יהודה כדי שלא לביישו ברבים – מוטב לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. הרב יורם זצ"ל כתב בהרחבה- "שלעולם(!) אין לבייש אדם. גם אם רוצים להפריש אדם מאיסור. בוודאי לא להוכיח מישהו ברבים. ברמב"ם למדנו (הלכות דעות) שגם כשמוכיח את חברו בינו לבין עצמו אסור לו לומר לו דברים שיגרמו לו צער ובושה..וצריך לשאוף כל החיים, לא לפגוע בשום אדם בעולם- לא בהורים (חלילה), לא באישה לא בילדים, לא באחים ולא בשכנים… תמר, שלא ביישה את יהודה, זוכה ללדת את פרץ וזרח, ומזרעו של פרץ יצא בסופו של דבר דוד המלך." כל מילה מיותרת. זו התורה.

3. כשהתורה עוברת לתאר את מאורעותיו של יהודה (בראשית, פרק ל"ח). אחת הדמויות שמלוות את הפרשייה מתחילתה היא חירה, רעהו העדלמי של יהודה:

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה.

לאחר מות אשתו, יורד יהודה לגוז את צאנו בליווי רעהו העדלמי:

וַיַּעַל עַל גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה.

ופעם נוספת הוא נשלח על ידי יהודה לשלם לאישה את גדי העיזים:

וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה וְלֹא מְצָאָהּ.

ולכאורה מדוע התורה מספרת לנו על החברים של יהודה?…מה מוסיף חירה לסיפור? (הרחיב על כך הרב נחמיה רענן נפלא) וכך ענה ר' שמחה בונם מפשיסחא:

"וישלח יהודה את גדי העזים ביד רעהו העדלמי", וכו' (בראשית, ל"ח, כ). הרבי רבי בונם זי"ע אמר, כל אדם צריך להיות לו חבר ואוהב נאמן, שיהיה ביכולתו לספר לו את כל נקודת לבבו, אפילו בגנות מעשיו. כמו שהיה ליהודה – חירה רעהו. והיה משלח על ידו את גדי העזים לידי תמר… ובספר "חיי יצחק" (כת"י) כתב את דברי הר"ב זי"ע בשינוי מעט. שאמר, שמענין יהודה ותמר, ואיך ששלח את גדי העזים על ידי חירה רעהו, יש ללמוד מה הוא ידיד נאמן. כי יהודה סיפר לו את העבירה הגדולה שעשה, וגם אחרי שסיפר לו, נשאר חירה ליהודה, ידיד נאמן. ולא ירד ערכו בעיניו אפילו בכי הוא זה". (שמחת יהונתן, וישב, אות ה').

ר' שמחה בונם למד מהעובדה שהתורה מספרת וחוזרת על חברותו של יהודה לחירה, את ערך החברות. חברות אמתית היא, בכל זמן ובכל מצב נתון. גם כשיהודה יורד, ולא נמצא בשיאו.. הוא לא נמנע מלשתף את חולשותיו לפני חברו. שיחה כנה בין חברים מאפשרת עוגן גם כשקשה ויכולת טובה יותר להכיר את עצמי ולהתמודד עם נפילות ואתגרים. "חבר נשאר חבר" אולי זה מה שנתן ליהודה את הכוח להודות ולומר "צדקה ממני". וכך הייתה הנהגתו של ר' שלמה מקארלין:

"רבי שלמה מקארלין זצ"ל זי"ע, כשהיה בא לרבי, היה תמיד משתדל להראות את חסרונותיו, כדי שהרבי יתקן אותו. ולא כפי שנוהגים החסידים, שכשבאים לרבותיהם משתדלים בדיוק להיפך. להראות שהם בסדר, שהם בני תורה ויראי שמים, ואילו את הרע הם מסתירים.."

4. מה סייע ליוסף לא ליפול לעומק החטא? מה עצר את יוסף מלחטוא? ידועים דברי חז"ל"דמות דיוקנו של אביו נראתה לו בחלון" הרבה הסברים ניתנו למשמעות של "דמות דיוקנו נראתה לו". אולי נכון להצביע על הנקודה הבסיסית שניתן ללמוד: הקשר בין אב לבנו. הידיעה הפנימית- שלעולם אני, אביך, נמצא איתך ואנו קשורים בעבותות של אהבה. לעולם אתה שייך למשפחה באהבה. ממש לא משנה, איפה אתה, מה מעשיך ולאן התדרדרת…. "לעולם קרויים בנים". ועל זה בדיוק צריך לעמול. על האמון המוחלט בילד, בכל תלמיד, ובכל מצב. הקשר הבלתי מותנה הזה, יכול בשעת משבר להשאיר את הבן קשור…

5. ועוד מחשבה שאולי עולה מדברי המדרש הנפלאים על הפרשה:

ויהי בעת ההיא, רבי שמואל בר נחמן פתח: (ירמיה כט) "כי אנכי ידעתי את המחשבות", שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק – בורא אורו של מלך המשיח. "ויהי בעת ההיא וירד יהודה", (ישעיה סו) "בטרם תחיל ילדה", קודם שלא נולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון.

מכירת יוסף הביאה את כל המשפחה למשבר גדול. הפירוט של המדרש שכל הדמויות עסוקות בשק ותענית – אומר הכל. לכאורה תיאור של דרך ללא מוצא. באופן פשוט זה מה שהמדרש מבקש ללמד. שגם בעת משבר, כשאין אור וכולם נמצאים באבל- "הקב"ה בורא אורו של משיח". בתוככי החורבן, משם בוקע אור. ביום שחרב המקדש נולד המשיח. המדרש לפי זה, נותן לנו שיעור באמונה "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".. אך ראיתי מי שהסביר את המדרש באופן שונה. יעקב, יוסף וראובן- מאבלם, לא עושים דבר "עסוקים בשק ותענית" אבל יהודה עסוק ב"ליקח לו אשה", ממשפחת שוע הכנעני. מה שמביא את אורו של משיח, זה יהודה שעסוק בליקח אישה. כשאדם עושה ופועל בעולם, (אפילו כשהוא "יורד מאת אחיו", ובעיקר כשהוא עושה תשובה לאחר מכן) זה מה שמביא את אורו של משיח להתגלות.