יש מי שמגיעים לקולנוע כדי לשכוח מכל המציאות שבחוץ ולזכות ברגע או שניים של חיים אחרים. חיים שהם לא שלהם. חיים שאפשר להתבונן בהם ולרגע לא לזכור את כל הקיים בחוץ.

וודי אלן, הבימאי האגדי שביים גם את הסרט הזה, אינו חס על שכאלה. הוא מזכיר להם שוב ושוב, חברים, כל מה שאתם רואים כאן זה קולנוע. סך הכל קולנוע. הוא לא נותן להם לשקוע באשליה המדומה של צפייה בחיים אחרים ודמיוניים. מצד שני, המודעות הזו של וודי אלן, האופן בו השחקנים אצלו מביטים פתאום למצלמה- מעשה שלא ייעשה בעולם הקולנוע- ומדברים עם הצופים נותן לנו כצופים להתרגש באמת. להתרגש על אף ואולי בגלל הריאליות הזו. ההבנה שזה סך הכל קולנוע, נכון. אבל אז מה. זה נוגע בסיפורי החיים של כולנו. ובסוף זה אומר לנו משהו אמתי- עלינו.