ראוי שהרמטכ"ל איזנקוט ילך הביתה/ דעה

ישנה שמועה, אולי אגדה, אולי אמת, על אחד הרבנים שמנהלים בתקופה האחרונה מאבק בפקודת השירות המשותף, שלפני כמה חודשים קיבל פנייה מגורם צבאי לבוא ולהשתתף בפגישה עם הרמטכ"ל, רב אלוף גדי איזנקוט ועם מי שהיה בזמנו מפקד דובר צה"ל והיום ראש אגף כוח אדם, האלוף מוטי אלמוז.

אותו רב, מופתע מהבקשה, שאל את אותו גורם: 'על מה נדבר באותה פגישה?', תשובתו הייתה: 'על פקודת השירות המשותף כמובן'. ענה אותו רב: 'על מה יש לדבר. אתם יודעים מה הבעיה. פשוט תבטלו אותה'. 'כן', הצטדק אותו גורם, 'אבל מכל מקום חשוב לרמטכ"ל ולראש אכ"א לשמוע את דעתך, ולראות איך ניתן להביא את המשבר לידי פתרון'.

'חביבי, לא הבנת', ענה הרב, 'בשבילי הרמטכ"ל וראש אכ"א הם גורמי הבעיה וודאי שלא יכולים להיות הפתרון'. והוסיף וחתם, 'טוב יהיה אם ילכו הביתה'.

ראוי שהרמטכ"ל ילך הביתה

אז נכון שבאמת אין כאן שני צדדים, נכון שאנחנו והרמטכ"ל באותו צד – רוצים בטובת הצבא, המדינה ועם ישראל. ומכל מקום יש תחושה שלכל הפגישות האחרונות ישנה תכלית אחת – מריחה. בזמן שעבר בין פגישת הרבנים והרמטכ"ל הראשונה לשנייה, השינויים היחידים שחלו היו כאלו שמעידים על התדרדרות נוספת.

מי שעוקב אחרי הפרסומים של דובר צה"ל לא יכול להתעלם מהרושם שהצבא כבר מזמן לא פסיבי במלחמת התרבות. ראשי הצבא רתומים לחיזוק העמדות הערכיות הליברליות ביותר שנמצאות בשוק הבינלאומי. הטיפוסים שהצבא היום עסק בקידומם ומשקיע בהם אין סוף מחשבה ותקציבים, הם כאלה שאני אפילו לא יודע לחזור על שמם והגדרתם. סוגים שונים ומשונים של נטיות נפשיות סוטות מקבלות מקום של כבוד, הערכה וסובלנות, בזמן שאפס סובלנות נהוגה באלו שעוד לא התקדמו עם התרבות הפוסט מודרנית ומעיזים להעלות על דעתם להתחמק מטקס או ערב הוויי מיותר שכולל גם שירה.

חלילה מלחשוב שאני מלין על זכויות החייל והקצין הדתי שנרמסות. אני גם מתפלל לה' שלא בזה עסקה פגישת הרבנים אתמול. ראוי למחות ולזעוק אם יש אפילו רק גדוד אחד בצה"ל בו ישנה הפקרות וערבוב בין נשים לגברים. קדושת המחנה, בה תלויה הצלחתנו במלחמה, איננה עניין סקטוריאלי ששייך לשיח על זכויות החייל הדתי.

מי שבמשמרת שלו הצבא היה מוכן לאבד את יכולותיו המבצעיות עבור ערכים מדומים של שוויון, מי שיודע שתחת פיקודו ישנם יחסים אסורים בפילבוקסים ובמארבים (אוי לאוזניי שכך שמעו, כך ממש), וכל זה לא רק בגלל שגגה פרטית של מאן דהו, או חוסר תשומת לב, אלא מוסדר בפקודות מפורטות, ראוי שילך הביתה.

הצבא מוביל אג'נדה במקום לשאוף לנצחון במלחמה

גם אדם שעדיין אינו שומר תורה ומצוות יודה שכוחו של צה"ל לא תלוי רק באמצעי הלחימה המשוכללים שברשותו. כוחו של צה"ל תלוי בראש ובראשונה בנכונות של כולנו להתגייס אליו, להירתם למשימותיו, לחזק אותו, להצדיע לחייליו ולמפקדיו ולתמוך בהם. מאיפה העזות והחוצפה לקחת את כל תודעת הערכה והכבוד שיש בליבם של ישראל לצה"ל ולהקריב אותה על מזבח תפיסות ליברליות קיצוניות, בטח ובטח כשעינינו רואות איך אותן תפיסות כבר מובילות לחורבנן ושקיעתן של מדינות שלמות באירופה.

קשה לרמטכ"ל, רב אלוף גדי אייזנקוט, קשה לעמוד בלחץ של כל הארגונים המייצגים את בעלי הסטיות, קשה להתמודד עם עשרות העמותות שדוחפות כל הזמן לקידום אג'נדות פמיניסטיות חדשות. אבל שום הצדקה ותרוץ לא יעמוד לזכותו כשיצטרך לענות על השאלות הפשוטות – האם בתקופת כהונתך הצבא התחזק או הוחלש? האם דאגת להוסיף לכבודו, או חלילה גרמת לירידת קרנו בעיני הציבור?

אף פגישה עם רבנים, חשובים ככל שיהיו, לא תשנה את המצב כל עוד העומד בראש המערכת – הרמטכ"ל, והעומדים לצידו – ראש אגף כוח אדם האלוף מוטי אלמוז ודובר צה"ל תת אלוף רונן מנליס, רתומים בכל כוחם להפיכת הצבא לכלי קובע ערכים חדשים ומתקדמים. את הפגישה היו צריכים לקבוע עם ראש הממשלה ושר הביטחון, והנוכחים בה היו צריכים להיות לא רבנים, כי אם פוליטיקאים בעלי כוח. הרמטכ"ל אולי ייעלב מעקיפת הסמכות המביכה, אבל אולי לבסוף ייזכר שהמנדט שהיחיד שיש לו הוא – לנצח במלחמה.