עברתי בין האוהלים בניסיון לאתר את המנהיגים. אני חולף על פני אוהל הקהילה הגאה. במאהל התל-אביבי לכולם יש מקום. "זה לא מנהיגים" מסבירים לי, "אלו מייסדים, מנהיגים זו לא מילה שמתאימה לנו, כאן מאמינים בשוויון".

ואכן השוויון נשמר בהייד-פארק המקומי. שוויון בכמות הנואמים, המקשיבים, עוברי האורח הסקרנים, ואנשי התקשורת המכסים. ככה זה בדמוקרטית המגאפון. מאחורי המכשיר הרועם ניצבת בחורה נמרצת. נואמת כיכרות מלידה.

אחת אחרי השנייה היא מונה את כל עוולות העולם אשר לטעמה יש לפעול לתקנן במאבק זה: הזקנים, הנכים, העניים, המוגבלים, חסר הדיור וכמובן גלעד שליט.

שלל סיסמאות מופרחות לאוויר –  על הצורך במהפכה, שינוי… דברים שכולנו מזדהים איתן.

הנואמת ממשיכה בלהט מול הקהל המשולהב בזמן שגלילה מביעה את אי שביעות רצונה. גלילה היא מעצבת בגדים ביום-יום אבל עכשיו היא באה להזדהות. היא מהנשים השפויות והארציות שפגשתי במתחם, היא כבר לא אשה צעירה והשנים מביאות תבונה. "היא נואמת מצוינת", היא אומרת לי, "אבל אי אפשר לשפוך את כל צרות העולם. צריך מסר אחד פשוט וקליט. בדיוק כמו במחאת הקוטג'".

לגלילה יש רקע במאבקים חברתיים, אבל העמדה שלה שונה ומפתיעה ביחס לרוב אנשי המאהל "כולם פה מנסים להסביר איך לפתור את בעיית הדיור, לכל שני אנשים חמש דעות, אבל כשכואב לך משהו אתה לא בא לרופא עם דיאגנוזה ופרוטקול טיפול. בחרנו אנשים לשלטון. אנחנו צריכים לדרוש מהם שיעבדו בשבילנו. שימצאו פתרונות".

דפני היא ממארגני המחאה, זו שנטעה את האוהל הראשון לאחר שלא מצאה דירה בתל-אביב. דפני היא עורכת וידאו בת 25. בהמשך יתגלה שהיא ערכה בעבר וידיאו עבור "הקרן החדשה". אבל דפני היא לא פעילה פוליטית מוכרת. חטא גדול הרבה יותר בביוגרפיה יצוץ אף הוא.

הוריה גרים בכפר שמריהו… לאחר הגילוי היא תוריד מעט פרופיל. הרבה חטאים מוכנים לסבול אנשי המחאה, אבל להיות עשיר הוא כנראה הגרוע שביניהם.

מחאה לא פוליטית?

בכלל, אנשי המחאה מנסים להרחיק עצמם משיוך פוליטי. הם יודעים שזה יפגע קשות במחאה. אך זו אינה משימה קלה. המחאה משכה אליה בתחילה אנרכיסטים ופעילי שמאל קיצוני. אחת מהן היא יהודית אילני מיפו, פעילה בבל"ד ומי  שרצה לעיריית ת"א ברשימה המהללת את הג'יהאד. המחאה זכתה גם לתמיכה מארגוני שמאל קיצוני שערכו השבוע "שבוע זעם" נגד הממשלה.

גם בספונטניות המחאה הוטל ספק. כשבועיים לפני התחלתה נכתב באתר 'השמאל הלאומי': "בקרוב אנו יוצאים בקמפיין למען הוזלת מחירי הדירות לצעירים – לצורך כך אנחנו מחפשים חבר'ה ששכר הדירה שלהם לא סביר".

בערב המחאה נכתב באתר: "היום בערב אנו מגיעים למאהל המחאה ברוטשילד עם 20 אוהלים – מי שרוצה ואין לו או לה אוהל, מוזמן אלינו בשמחה. תביאו גיטרות, בירות ומצב רוח". את חלק מהאוהלים הזהים במאהל קשה לפספס. גם לא את אלדד יניב מ'השמאל הלאומי'  אשר השבוע אף הוא נטע במתחם את אוהלו.

אך אם המוחים מנסים להתרחק מפוליטיקה, את הפוליטיקאים חובבי התקשורת שלנו קשה להאשים בהתרחקות מהמחאה, שהפכה השבוע לאתר עלייה לרגל לכל מי שח"כ מופיע ליד שמו. הגדילה לעשות נינו אבסדזה שבילתה שם את הלילה כשהיא 'חופרת' לכל מי  שרק מוכן לשמוע.

אחת מהמעפילות  היא מירי רגב, אשר גורשה מהמאהל בצעקות, בתנועות גסות ובשפיכת מים. מדוע לסלק דווקא את מי שמשמשת , כיו"ר השדולה למען דיור בר השגה בכנסת, בעוד עמיתיה, חנין והורוביץ, לא זוכים לגערה? חלילה לנו מלחשוד שיש לכך קשר לשיוכה לליכוד.

תמהוני כל העולם התאחדו

אבל לא רק פוליטיקאים עלו לרגל למאהל. הוא הפך גם אבן שואבת לתמהונים. מאנשים שגרים במערות ועד לנואמי כיכרות, תימהוני כל העולם מצאו להם בית חדש ובעיקר אוזן קשבת. כל אחד מהם מדבר ממקום כאבו.

נ' מושך את תשומת לבי כשהוא מצלם מישהו המכווץ בתוך מלונה במאהל. "יש לי בשבילך סקופים שיסמרו לך השערות" הוא מבטיח. "בשנה האחרונה גרתי בקומבינה, אבל לפני זה גרתי שנה וחצי ברחוב". נ' בן 38, בעקבות גירושים הוא שקע בחובות ואיבד את כל כספו. "עברתי תהליך מאז, גיליתי את הרוחניות. זו צריכה להיות מטרת המחאה פה, להפיץ רוחניות". את החצי שעה הקרובה אני מבלה בשמיעת הסברים מבולבלים על קבלה ורוח גדולה. לסקופים כבר לא הגענו.

נ' מכיר לי את לאור. היא אקטיביסטית ותיקה וחברת מפלגת 'העם למען העם'. גם היא מזהה את היעדר הפוקוס בשלל המסרים המבולבלים היוצאים מהשדרה. "אני מקימה כעת שולחן עגול עם מנהיגות מצומצמת של כלל התנועות החברתיות. ככה נוכל לאחד את המסר. במאמצים מרובים הצלחנו להגיע ל-21 משתתפים בלבד".  אני לא מצליח להסתיר את החיוך.

"התקשורת מנסה בכל כוחה להתניע את המחאה הזו" פולט יעקב אילון בשידור חי בערוץ 10. גדול המתגייסים היא 'ידיעות אחרונות' שלא יחמיץ כזאת הזדמנות להיכנס בשנוא נפשה, נתניהו.

כותרות ראשיות בעיתון ושידורים ראשים ב-YNET מפומפמים ללא הפסקה מבית היוצר של נוני מוזס. אך לא רק הנטייה הפוליטית מניעה את אוחזי המיקרופון, לא פחות מכך מושך המיקום הנוח בלב הביצה, בו בין אספרסו למקיאטו ניתן לערוך עוד כתבה.

שערו בנפשכם כי אירוע דומה היה מתרחש בעפולה או בירוחם. האם מישהו מאיתנו מצליח לדמיין כי הוא היה זוכה לצונאמי תקשורתי כזה?

ובכל זאת המוחים הצליחו

בעתיד, כש'מחאת רוטשילד' תנותח, הצלחתה תיזקף לזכות המיקום המנצח והעיסוק באחד הנושאים הכואבים בחברה הישראלית. וכן, אכן מדובר בהצלחה. משום שאחרי כל הסתלבט, וכינויי ה'יאפים מפונקים', 'ביטניקים', ו'הזויים', העובדה היא שכמה עשרות צעירים הצליחו להעמיד למדינה סדר יום ציבורי-חברתי. אטיאס יוצא בתכנית חדשה, שטייניץ מאיץ חקיקה, ועדת הכלכלה מקדימה דיונים, ואין ח"כ שאין לו תכנית דיור. כולל נתניהו שמבטיח 'הפתעות'.

מי שחושב שהמחאה מורכבת רק מצעירים שוחרי פסטיבל או גורמים פוליטיים שמצאו הזדמנות לנגח את הממשלה טועה טעות מרה. בסופו של יום העובדות הפשוטות מדברות בעד עצמן. בשנים האחרונות עלו מחירי הדירות והשכירויות בעשרות אחוזים, בעוד המשכורת הממוצעת עולה באחוזים בודדים בלבד.

"אנחנו מרגישים כמו אוגרים בקרוסלה. נעים בכל הכוח ולא מתקדמים לשום מקום" חזרו שוב ושוב במאהל. את הכאב האמיתי הזה אפילו גיטרה שמזייפת שירי ג'ון לנון לא תחביא.

==

איתמר ברתור הוא עיתונאי ועורך חברתי-כלכלי ב'מקור ראשון'.