אחד הפרמטרים החשובים בתהליך הכושר, הוא למצוא את המאמנת המתאימה לך: כזו שתתחברי לאישיות שלה ולערכים שהיא מקנה. לכאורה, מדוע זה חשוב? אם פעילות גופנית היא ענין של תהליך בריאותי, הרי מה שצריך לבחון לפני שנכנסים אליו הוא הידע המקצועי של המדריכה, נסיונה בתחום והתאמה טכנית, במידה והיא עונה על כל אלו, איזו סיבה יכולה לגרום לכך שהיא לא תהיה הדמות הנכונה ללוות אותך?
אז זהו, שאימון ויותר מכך, תהליך של אורח חיים בריא, הם לא ענין טכני. לא מדובר כאן רק בתכנית שיש ליישם, או במערכת כללים לקונית, אלא באימוץ אמונות חדשות, שינוי הרגלים ושחרור תפיסות ישנות, ועל כן, חשוב מאין כמוהו, לבחור מאמנת שתרגישי נוח לדבר איתה בפתיחות, שהאנרגיות שלה מרימות אותך ושתהיה גם הכתובת הנכונה ברגע של שבירה.
מאמנות, מתאמנות ומה שביניהן
יחסי מאמנת – מתאמנת הנם יחסים חבריים וחמים. למרות שאנו נפגשות בדרך כלל סביב האימון, נתעדכן בכמה מילים לפני / אחרי, ׳ניפגש׳ ברשת החברתית וכדו׳, כך שבאופן כללי אנו יודעות פחות או יותר מה קורה זו בחייה של זו.
מעט אירוני, אך הקשר נוצר לא רק משום הנ״ל. דווקא ההיעדרויות גורמות לנו לשוחח יותר. כשמתאמנת לא מגיעה לאימון מספר פעמים, אדאג לשלוח לה הודעה ולשאול לשלומה. לפעמים מדובר בנסיעה קצרה, או בשינוי תכניות פתאומי, ולעיתים זו מתאמנת שמתקשה להתמיד, והיא זקוקה לדרבון וחיזוקים חיוביים. עם הזמן למדתי ששיחה ׳אחד על אחד׳ עושה פלאים: מלבד הדרבון שהמתאמנת מקבלת, זה גורם לי, המדריכה, להבין את המקום שלה, ולהעניק לה את הכלים להם היא זקוקה על מנת לדבוק בתהליך.
וכך התנהלו חיי המקצועיים: למי שהתהליך היה מורכב עבורה, הענקתי את מלוא תשומת הלב, כשלעומת זאת, עם המצטיינות שלי, המתאמנות שאותן אני מכנה ה״נבחרת״, הסתפקתי בעדכונים קצרים בין לבין.
אך יום אחד האיר בי משהו: מצאתי את עצמי מסמסת למתאמנת קבועה שלי. זו שלא מחסירה כמעט אף פעם. תמיד מגיעה לאימון כמו שעון, מתאמנת כמו נמרה, ובאופן כללי משרה אוירה נעימה ונראית נהדר. ״אני רוצה לומר לך שאת מדהימה״, כתבתי לה, והוספתי לב פועם.
מה שיוצר את ההבדל
הטבע האנושי גורם לנו להתרגל. ישנם דברים בחיינו שאנו רגילות לקבלם כמובנים מאליהם, ולעומתם כאלו שגורמים ללב להתרחב מאושר. הן שוויון הנפש והן ההודיה, אינם דברים שרירותיים, מה שיוצר את ההבדל, הוא בעצם ההרגל. ניתן את הדעת לכך, כשהמציאות תציב בפנינו מראה ותגרום לנו להביט על דברים באור אחר, אז נבין שבעצם שום דבר אינו מובן מאליו.
אנו רגילות לקבל בשוויון נפש את הקפה שבן הזוג מכין לנו מדי בוקר, אך יוצאות מגדרנו כאשר הוא חורג ממנהגו ושוטף כלים;
אנו רגילות לכך שילד מקבל ׳מצטיין׳ במבחן, ומרימות גבה כשפתאום הוא מקבל ׳רק׳ 85%;
אנחנו ממש לא מתרגשות כשאמא מודיעה שהיא ׳תקפוץ׳ לעזור לנו, או כשהחמות שולחת אוכל לכל השבת…
התרגלנו.
את המחמאות אנו שומרות למקרים יוצאי דופן, כשמשהו ׳לא רגיל׳ קורה בחיינו.
את תשומת הלב אנו נוהגות להרעיף על הילד הבעייתי, הלקוח המרגיז או השכנה המציקה, כשמסתמן אצלם שינוי לטובה.
אך מה עם כל אותם אנשים בחיינו שתמיד מעניקים? תמיד נמצאים שם כדי לעזור? תמיד בחיוך? מדוע המילה הטובה נעלמת דווקא כשהיא בדרך אליהם?
מחר בערב תתחדש עלינו שנה חדשה.
מאחלת לנו –
לחדול מלראות דברים טובים כטבעיים,
להחמיא סתם כך, ״בלי סיבה מיוחדת״,
ולשים לב אל הנשמה.
שתהיה מותק של שנה!
===========================================================================
הכותבת: אלישבע אריה-בן חמו, מדריכת ספורט, מחברת את עולם הפיטנס לחיי היומיום
מה דעתך בנושא?
0 תגובות
0 דיונים