"רווק וטוב לו" האם חיי הרַוָּוקוּת הם 'החיים הטובים'?

סיפורו של רווק שבנה לעצמו כלוב של זהב

הוא רווק והוא מתקרב לאט ובבטחה לגיל 40 אבל הוא עדיין חייכן ושרמנטי. טיפה מקריח, השיער שנותר נוטה להכסיף – אבל בגדול, הוא נחשב "מוצלח": יש לו עבודה טובה, הוא משכיל, הולך לשיעורי תורה פה ושם, קורא לא מעט, מתעניין בחדשות, ומתאמן בחדר כושר 3 פעמים בשבוע.

עיניהן הרכות של חצי מבנות הביצה נשואות אליו בהערצה אבל הוא מתנהג בפשטות, כאילו הוא לא שם לב לכך – מה שרק מוסיף למוניטין שלו. הוא כבר יודע איפה הוא יהיה בחו"ל בחגים.

ברור שלא כאן עם המשפחה, אלא מה!? אה, יש לו גם פסיכולוגית שמספקת לו שירותי איזון נפשי ואינטרוספקציה. זחוח-מה, הוא מאוד מודע לעצמו, למה שטוב לו ולמה שפחות עושה לו נעים בגב. והוא עצמאי. מה זה עצמאי! לא רק במקצועו אלא בכלל. כל כך עצמאי – שנדמה שיש לא הכל. עליו נאמרה הברכה "שלא חיסר בעולמו כלום".

ואני מכיר אותו ועוד כמה כמוהו – שהחליטו, בצדק, שהרַוָּוקוּת לא הולכת לקבור אותם תחת מַשָּׂא הבדידות והכאב. כל הכבוד להם, נכון שיש הרבה מה לעשות בתור רווק ושהחיים לא מתחילים ביום הנישואים. אבל – יש אבל…

מה קורה כאן, בעצם?

כשכואב מדי, כשהפער בין המצוי לרצוי צורם קשות, המוח שלנו מוצא לעצמו פתרונות יצירתיים: הוא נוטה לנתק את מנגנון הסבל וגם משחרר מנה גדושה של חומרים משככי כאבים. והשקט חוזר בכוח ובדהירה. אנחנו גם יכולים לתמוך במגמה הזו על ידי צריכת "אקמולים" למיניהם שיעצימו את אפקט השקט המדומה. ורווקנו הנ"ל, כך נראה, משתמש באסטרטגיה הזו.

קל לצקצק בהתנשאות למראהו המעט פתטי של הבחור אבל תכל'ס, כל אחד מאיתנו פועל באופן די דומה, בתחומים שונים ומשונים. בסיטואציות האלה אנחנו לובשים את תחפושת בת היענה שלנו וטומנים את ראשנו בחול כדי לא לראות את הבעיות של עצמנו.

לפעמים מדובר בחול חמים ונעים למדי שעשוי לכלול עבודה מאומצת וחשובה, לימודים, התנדבות, סדנאות להתפתחות אישית, שיעורי תורה ואפילו… דייטים! אני פוגש הרבה רווקים ורווקות (בהקשר הזה, אין לנשים יתרון על הגברים) שעסוקים מעל הראש ושהיומן שלהם צפוף יותר מזה של ראש הממשלה, בכבודו ובעצמו! הווה אומר: הם מעמיסים על עצמם כל מה שניתן רק כדי לא להתמודד מול החֶסֶר הפנימי והכאב שהוא גורם.

השאלה היא: האם זו הדרך הנכונה להתמודד עם הבעיה? האם בריחה מהכאב מעלימה אותו באמת? האם זה פתרון הולם לאתגר הרַוָּוקוּת המאוחרת? או בכלל – עם כל בעיה רצינית?

אז מה עושים?

ברור לכל בר-דעת שיצירת עומס בלו"ז האיש אכן מסייעת להשכיח את כאב הבדידות (וגם כל מיני כאבים אחרים) אבל מזיקה לטווח הבינוני-ארוך. לעומת גישה זו, כדאי לזכור שלכאב יש תכלית והוא נועד להוות גורם מאיץ למציאת פתרון. כשמישהו שם את היד שלו באש, חלילה, הכאב שהוא חש מזרז אותו להזיז את ידו על מנת שלא להיפגע.

מי שייטול תרופה להפחתת הכאבים תוך כדי אירוע מסוג זה – עלול למצוא את עצמו ללא יד. באופן דומה, כאב הבדידות נועד להזכיר לנו ש"לא טוב היות האדם לבדו". ובהקשר הזה, דילול הכאב ממש לא עוזר.

אני כמובן לא ממליץ לתת לכאב להשתולל ללא גבול תוך כדי הִתְקַרְבְּנוּת, דיכאון וחוסר אונים עד ש"החיים סוף סוף יתחילו ביום החתונה". אני מכיר גם רווקים שמאמצים את הגישה ההפוכה הזו, אך היא לא מועילה יותר מהבריחה.

אבל אני כן ממליץ – ורק למי ששכח, כמובן – לתת לכאב מקום כלשהו בלו"ז ובתוך העולם הפנימי: להקדיש זמן, כל יום, לחשבון נפש אמיץ שבו סבל הרַוָּוקוּת והכאבים האחרים אכן באים לידי ביטוי כֵּנֶה ובונה.

מקום קבוע ולא ארעי, זמן ידוע מראש ומעוגן ביומן (ולא לפי מצבי הרוח), שבו נאפשר לעצמנו לחוות את החלל הפנוי שמבשר את הבריאה, שבו נוכל לטעום את הטעם המר לפני המתוק, שבו ניווכח בחושך לפני הופעת האור.

===================================================================

הכותב: אהרן דרמון – ראש קהילת בי"כ כורזין בנחלאות. מרצה, מאמן אישי וזוגי, מטפל ומגשר