כיצד תיפרדי מאיזור הנוחות ותתחילי להתקדם?

עולם הכושר הנו תחום אשר מתחדש כל העת. מחקרים פורצי דרך מתפרסמים חדשות לבקרים, אימונים חדשים כובשים את המתאמנים בסערה, גם המוזיקה אינה יודעת רגע דל, ובכלל, תחום החינוך הגופני ממשיך לזוז כל הזמן, להתקדם תוך כדי תנועה.

שמתי לב כי במקביל למאמנים התורמים לשינוי וקידום, גם המתאמנים מפתחים אג׳נדה, גישה מסויימת המשפיעה על מערכת האימונים השגרתית שלהם.
שתי הגישות שיפורטו להלן אינן פרי מחקר מדעי, אלא פרשנות אישית שלי שהתפתחה תוך כדי הדרכה.

גישת המוכר והידוע

תיאור קצר: בנות אשר נוהגות להגיע לאימון פעמים-שלוש בשבוע, בשעה הקבועה למדריכה המועדפת עליהן, ובדרך כלל משלבות באימון חיטוב, גמישות ופעילות אירובית, על מנת להרוויח מכל העולמות. אין ציפיות להתקדמות משמעותית מאימון אחד למשנהו, אלא בעיקר התמקדות בשמירה על הקיים.
לעומתה, ישנה גישה שונה הדוגלת בהצבת אתגרים חדשים בכל אימון, ובשיפור ביצועים כמאפיין עיקרי:

תזוזה מתמדת מאיזור הנוחות

גם באימון זה נכלול את ה׳בייסיק׳, התרגילים המוכרים, אך כמעט בכל תרגיל תהיה אופציה לאתגר שמתבסס על כוח מתפרץ / שיווי המשקל / קואורדינציה ועוד. גישה זו שונה מקודמתה: הגענו להתאמן, לא בכדי לחזור על האימון שביצענו לפני חצי שנה או יותר, אלא אנחנו פה על מנת להתקדם, לפרוץ גבולות, לשכלל את הגוף וללמוד עליו דברים חדשים.

וכמו תמיד, השילוב מנצח

מכיוון שלא תמיד יש לנו סבלנות ואנרגיה מספקת לאמץ את המוח יחד עם השרירים שעובדים, ומנגד, על מנת לשכלל את הביצועים נידרש לזוז מאיזור הנוחות, לפרוץ את גבולות הגוף והמחשבה ולהתמודד עם אתגרים חדשים, נכון יהיה לשלב בין שתי הגישות בהתאם למה שאת אוהבת וכמובן, למטרות שלך.

הצלחת לזהות את עצמך? באיזו גישה את בוחרת בדרך כלל, והאם את נוטה לשלב בין השתיים?
לאחר שעניתן לעצמכן, בואו ניגע קצת עמוק יותר: מדוע תרגיל חדש ומאתגר מלחיץ אותנו? איך מתקדמים מכאן, והאם ההימנעות קשורה רק לרמת הכושר?

אימון מנטלי

אנו נוטות לחשוב שככל שהכושר הגופני שלנו עולה, נצליח לבצע תרגילים מאתגרים יותר; זוהי מחשבה נכונה אך לא מדוייקת. לעיתים הכושר הגופני שלנו מצויין, ולמרות זאת נימנע בקביעות מביצוע תרגילים שנוגעים בנקודות החלשות שלנו.
מדוע? כיוון שטרם למדנו ׳לשחרר׳, לצלול פנימה ולהתנתק מהסובב אותנו. הפחד שולט בנו והתזוזה מהמקום הבטוח, הנוח והמוכר, גורמת לנו לאבד את הבטחון.

אני מצאתי פתרון, בצורת שילוב של עבודה מנטלית, שהוכח כיעיל: כשאני מדגימה בפני המתאמנות שלי תרגיל חדש ומאתגר, אני אומרת להן: ״תשכחו מזה שאתן מתאמנות בקבוצה. תתארו לכן שאתן מתאמנות במקום מבודד ואף אחד לא רואה אתכן…״ וברגע שהן נשאבות אל תוך סיטואציה אחרת, בה אין מקום או אפשרות לשיפוטיות וביקורת, הביצועים נעשים טובים יותר.

מבט פנימה 

היות והחיים הנם אימון תמידי על הנפש, בואו נשאל את עצמנו –
אילו מקרים בחיינו גרמו לנו להפסיק לחפש,
אילו תפיסות ישנות עוצרות בעדנו מלהמשיך קדימה,
ומה סוגר את הלב ומונע ממנו לפרוץ את הגבולות?

האמיני שהכל אפשרי.
האמיני לעצמך.

״רקוד כאילו אף אחד לא מסתכל,
תשיר כאילו אף אחד לא שומע.
אהוב כאילו מעולם לא נפגעת
וחיה כאילו זה גן עדן עלי אדמות“.
(מרק טווין)

===========================================================================

הכותבת: אלישבע אריה-בן חמו, מדריכת ספורט, מחברת את עולם הפיטנס לחיי היומיום