ביקורת סרטים: המילה האחרונה • פנינה קולנועית

המילה האחרונה

"האדם אינו מה שהוא חושב שהוא. הוא גם אינו מה שאחרים חושבים שהוא. האדם הינו מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא" (צ'ארלס הורטון קולי). אך מה יעשה אדם שאם יבחן את אישיותו לפי מה שאחרים חושבים עליו, יגלה שהוא אפס קטן שלא יחסר לאיש?….

הארייט לולר (שרלי מקליין) היא בדיוק אדם שכזה. בגיל 81 יש לה הכל ואין לה שום דבר. יש לה מיליונים בבנק עם אפס רצון להשתמש בהם, בית גדל מימדים ללא אף אדם לארח בו ואינספור תובנות ועצות לחיים שאף אחד לא רוצה לשמוע. ככה זה כשאת אשת עסקים קשוחה ונרקיסיסטית בת 81 שהרחיקה לאורך כל חייה את כולם בהבל פיה המצליף.

לאחר משבר אישי וההבנה כי לא תחיה לנצח, היא מחליטה לקחת את העניינים בידיים ופונה לאן (אמנדה סייפריד), כתבת בעיתון מקומי , האחראית בין היתר על כתיבת הספדים המפורסמים בעיתון, על מנת שתכתוב את ההספד המושלם עבורה – עוד בחייה. אן הצעירה – שחולמת בלילות על עתיד גדול ומזהיר, אך תקועה כבר שנים בהווה קטן ואפרורי – מגלה מהר מאוד שלאף אחד ממכריה או קרוביה של הארייט אין מילה אחת טובה לומר עליה, ומחליטה לרדת מהעניין. אך לא אשת ברזל כהארייט תתן לעובדות פעוטות כגון אלה לעמוד בפניה. היא מצליחה למצוא את הפתרון המושלם למצב ומגייסת כשותפה לדרך את אן.

השתיים יוצאות יחד למסע משעשע ומוזר ליצור את ההספד המושלם. הן עוברות בתחנות של חייה כאשת עסקים, כפעילה חברתית, כרעייה וכאם – מסע של השלמה, ביקורת, הבנה מחודשת וחברות חדשה הנרקמת בין שתי הנשים הכל כך שונות האלו. מה שמתחיל כשתי נשים שמתעבות אחת את השנייה, מתקדם לאט לאט לחברות אמיצה שמוכיחה שחברות אמת אמיצה, יכולה לצמוח דווקא במקומות הכי פחות צפויים.

במאי הסרט, מארק פלינגטון, מגיש לנו עלילה עכשווית ומהנה במיוחד, שבקלות היינו מאמינים שנכתבה לפני מאות שנים כאגדת עם קלאסית: קשישה נרגנת מצד אחד, נערה צעירה שחולמת להגיע רחוק אך מפחדת לעשות את הצעד הקטן מעבר לאזור הנוחות הקטן והחמים שלה מאידך, ועבריינית צעצוע אפרו אמריקאית שובת לב שבלי לשים לב הופכת להיות הדבק המחבר בין שתי האחרונות, שיאפשר לכל אחת מהן ללמוד על עצמה דווקא מרעותה הכל כך שונה ממנה. כל מרכיבי האגדה נמצאים כאן, ולנו רק נותר להתרווח על הכיסא ולחזות בקסם מתרחש לנגד עיננו.

ממש כמו איש הפח, האריה והדחליל, יגלו שלוש החברות כי הדרך לגלות את הטמון בהם באמת – מעבר לשכבות ההגנה והציניות שבנו כהגנה במשך השנים – עוברת במסע משותף פנימה, בו תאיר כל אחת על חברתה ותחשוף את טיבה האמיתי.

המילה האחרונה, היא פנינה קולנועית מבריקה על כישלון והכחשה, קטנוניות, חוסר ביטחון ופחדנות – ועל היכולת לקחת את כל המגרעות האנושיות האלה, להסתכל להם ישר בלבן של העיניים ולצחוק כל הדרך לתיקון ולהצלחה.