לפני כעשרים שנה יצא לאור ספר בשם "ושיודע לשאול". הספר חובר על ידי שמעון לב, בנו של פרופ' זאב לב ז"ל. את שמעון הכרתי בבני עקיבא כמדריך מוביל שאפילו  למד בישיבת מרכז הרב כשנה לפני שהתגייס לצה"ל ליחידה מובחרת. במהלך שרותו הצבאי 'הוריד את הכיפה' באופן רשמי…

בספר זה כינס שמעון 14 מונולוגים של אנשים שעברו גם הם תהליך של יציאה בשאלה. מכיוון שהמונולוגים נכתבו בעילום שם ומכיוון שהנחתי שאת רובם אני מכיר, קראתי את הספר בעיון בכדי להבין ובכדי לנסות ולראות במי מדובר.

תוך כדי הקריאה בספר ראיתי כי לכל אותם סיפורים יש מכנה משותף אחד. תחילת השבר עם האמונה והדת באה בעקבות אכזבה ברמה המוסרית והבין אישית מאישיות אותה החשיבו הנערים או הנערות לאדם בר סמכא מבחינה תורנית. בין אם זה הר"מ בישיבה התיכונית או הגבוהה, בין אם זה מנהל בית הספר או מחנך משמעותי כזה או אחר. תחילת השבר הדתי באה כמעט תמיד משאלה מוסרית או מאכזבה מהתנהלותו של אדם שאמור לייצג באישיותו את דרכה של תורה.

רעיון זה כבר נאמר על ידי חז"ל כאשר הגדירו את העברה החמורה ביותר של חילול ה' "אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דברו בנחת עם הבריות ,מה הבריות אומרות עליו? 'או לפלוני שלמד תורה אוי לאביו שלמדו תורה ,אוי לרבו שלמדו תורה ,פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו…" (יומא פו,א).

פריקת עול נובעת מחוויה רעה

חכמים הבינו שבעיית ההתרחקות מתורה וממצוות איננה בעיה פילוסופית או בעיה אמונית. בעיות אלו צצות רק לאחר שאנו רואים אנשים שלמדו תורה והעמיקו בה ואף היו מחוברים לתלמידי חכמים, על אחת כמה וכמה כאשר תלמידי החכמים עצמם אינם מתנהגים באמונה או בנחת עם הבריות…

כשם שהדברים היו נכונים לפני עשרים ושלושים שנה ולפני אלפי שנים, כך הם נכונים היום. בסופו של דבר החיבור לתורה ומצוותיה יבוא כאשר באמת ניתן יהיה להצביע על אנשים המייצגים את התורה ולומר: 'אנשי מופת המה'. כל מיני תכניות לימודים ובתי מדרש כאלו ואחרים לא יעזרו אם התוצאה הסופית לא תהיה חברת מופת בה מכבדים איש את רעהו ובה מנהלים משא ומתן בהגינות וביושר, בנחת ובכבוד הדדי.

כאשר רב ראשי יושב בכלא, כאשר בשם החשש מ'חילול השם' ישנם רבנים ואנשי תורה החושבים שצריך להסתיר מעשים חמורים או כאשר מתפרסמות האשמות חמורות בתחומי המוסר השונים על רבנים ואישי ציבור שהולכים לאורם של תלמידי חכמים – אל לנו להיות מופתעים מכך שיש צעירים האומרים לעצמם 'ראו זה שלמד תורה…כמה מקולקלים מעשיו…" ואם כן, הם מסיקים ואומרים מה לנו ולתורה זו?!

להקשיב לרצונות של הנוער

תופעה זו הולכת ומתעצמת בדור הצעיר הגדל היום. האמונה נשארת, הרצון להתעלות רוחנית נשאר, הרצון לבניית חברה צודקת ומוסרית קיים אף הוא… אבל האמונה בכך שהמחויבות הפרטנית להלכה, היא זו שתביא אותנו ליעד הזה, היא החוליה החלשה בעולם האמונות של צעירים רבים.

מצב רוחני זה קיים בכל החברות: הכללית, הדתית והחרדית. יש התקרבות ליהדות ולאמונה מחד והתרחקות מהתחייבות חד משמעית מאידך.

הדו"ח שיצא השבוע על ידי מרכז חות"ם בודק את הדברים בשפה שאיננה משקפת את הלכי הרוח בין צעירים רבים וגם לדעתי עושה חיבור שגוי בין נתונים שונים, אבל באמת אין זה חשוב על כמה אחוזים אנו מדברים. השאלה המרכזית היא למה זה קורה וכיצד מתקנים.

נדמה לי שמי שיקשיב לנוער ולצעירים הנמצאים בתהליך של חיפוש זהות עצמית ובדיקת גבולות הלכתית יגלה שמה שאמרו חכמים בגמרא נכון כיום, לא פחות ואולי בגלל עוצמת כלי התקשורת, אף הרבה יותר.

מה הם שואלים את עצמם 'ראו זה שלמד תורה מה מקולקלין מעשיו' או שמא הם אומרים  לעצמם 'אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה… ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו…" זהו הבסיס שעליו עומד החינוך, זהו הבסיס שבלעדיו אי אפשר לשנות באמת.

==

הרב אלי קפלן הוא ראש הגרעין התורני במעלה אדומים