כאילו יצאו מספר הכוזרי היישר אל ימינו, היהדות הקראית עדיין חיה ובועטת. בארץ ישנם 40,000 יהודים קראים, ובגולה עוד כ-10,000. הקהילה הגדולה היא בארה"ב, דלי סיטי שבסן פרנסיסקו, קליפורניה. כמו גם בצרפת, פולין, וליטא ועוד.
אז נכון, היהדות הרבנית, האורטודוקסית, כבר לא חוששת מהמאבקים ההיסטוריים עם היהודים קראים והדת השלטת במדינה היא על בסיסה, ובזה היא גם שותפה לאחותה הרפורמית – אם רפורמה אז מיהדות רבנית ולא קראית. כיצד נראים חיי היהודיםהקראים היום? איך היה ליל הסדר שלהם? ומה לגבי ספירת העומר? האם המחלוקת הידועה מתי סופרים תחזור מחדש בעדכון מודרני? ראיון עם החכם הראשי של העדה הקראית, משה יוסף פירוז.
בדרך כלל מכירים את הבית כנסת ברמלה של היהודים הקראים, אבל למעשה ישנם 14 בתי כנסת ב-12 מרכזים. ישנם שני בתי כנסת באשדוד, שניים ברמלה, הבית כנסת הכי עתיק נמצא בירושלים בעיר העתיקה (ברחוב היהודים הקראים 8), וגם בקרית גת, אופקים, באר שבע, ערד ועוד.
האם היהודים הקראים כפופים בישראל לרבנות?
בארץ, הקהילה הקראית בעלת אוטונומיה דתית עצמאית, ישנם מוסדות משלהם בכל תחומי הדת: נישואין, מוהלים, שוחטים, איטליזים ואפילו חברא קדישא. העצמאות הדתית ניתנה ליהודים הקראים מקום המדינה, לפני שנתיים-ניסו לבצע מחטף ולשלול מהם את הסמכות, אך בג"ץ הכריע לטובתם. כמו כל קהילה יש להם רב ראשי שהוא ראש מועצת החכמים מכל הקהילות. ישנו גם גוף מורחב יותר, המועצה הדתית שכולל גם חזנים, דיינים, מוהלים ושוחטים ועוד.
החכם פירוז מכהן זו הקדנציה השנייה, ובסך הכל שנה ששית, כחכם הראשי של העדה הקראית. פירוז, 45, מתגורר בבאר שבע ונשוי עם ארבעה ילדים. תקציב הדת בקהילה מטעם המדינה הוא מועט, ולכן החכמים מוצאים את עצמם מתפרנסים מעבודה נוספת. פירוז עובד למחייתו כמהנדס מערכות מחשוב באוניברסיטת בן גוריון.
אז איך הופכים להיות חכם או רב בקהילה הקראית? הלימוד הוא לרוב במסגרות מצומצות, ולפעמים גם בחברותא, ישנו רב שמלמד אותך באופן אישי ומעביר את המידע ההלכתי ישנו גם חוג לימודים, החכם פירוז למד כ-10 שנים עם רבנים יותר מבוגרים ומנוסים, וישנם ספרים וחומרים רבים שמהם ניתן ללמוד. מעבר להיותו החכם הראשי, פירוז גם מכהן כשוחט בקהילה, דיין בבית הדין, מחתן זוגות, וכל התפקידים שרב מקיים.
התורה שבכתב היא השולחן ערוך שלנו
"ההבדל העקרוני מתחיל ומסתיים בסמכות", עונה החכם הראשי פירוז, "אחרי שבני ישראל ישראל הגיעו לגלות ופסקו הנביאים והנבואה, השאלה היא איך היהודים מנהלים חיים דתיים". התשובה לכך היא חד משמעית: "התנ"ך זו הסמכות – ללא כל תוספות, התנ"ך הוא דבר האל".
אז על מה אנחנו חלוקים בעצם?
הפערים בין היהדות הרבנית לקראית היא, לדבריו, שזו הראשונה הוסיפה את את תורה בעל-פה שהיא ודרכיה הם הסמכות העיקריים אצל הרבניים. לפי החכם פירוז בתנ"ך "אים שום דמיון ואין אזכור לתורה שבעל-פה והיא אף סותרת את הכתוב". לפי העדה הקראית הסמכות נמצאת במקורות, לפי הכתוב.
כמובן שגם להם יש דרכי פרשנות לתורה כיוון שהשפה שנכתבה היא מקראית ("לא-מודרנית") אזי יש צורך בפירוש. אבל ההבדל בינם לבין הרבניים, אומר החכם פירוז, הוא שדרך הפרשנות שלנו על הפשט בלבד "אין אצלנו לא דרש, לא סוד ולא מיסטיקה". כך למשל, הם מקבלים את כל האמור כפי שהוא למעט מקומות שהם בוודאי גוזמא שנועדו לחדד כמו המרגלים שאומרים שהם ראו ערים בשמיים, שהרי ברור שאין הכוונה לפשט ממש.
כמו למשל דברי יהודה בפרשת ויגש "ונפשו קשורה בנפשו" שברור שאין הכוונה לקשירה פיזית, אלא ברמה הנפשית.
בית הכנסת העתיק בירושלים ע"ש ענן הנשיא
אולם ישנם מקומות שבהם בלא מסורת לא נדע מה הכוונה, כמו למשל סוכה ושחיטה?
אולם לפי החכם פירוז דווקא סוכות אפשר לראות את הדרך הקראית שהתנ"ך משמש גם מקור היסטורי למסורת. שהרי כבר בספר נחמיה (ח,טו) נאמר: "צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב" בהקשר לסוכות. הרי שישנם פרטים לגבי נראות הסוכה. החכם פירוז מדגיש שבדרך-כלל מתעלמים מדבר עקרוני והוא "החיים הדתיים של העם היהודי כעם חקלאי".
בעבר, בהינתן המצוות, עם ישראל חי בצורה שונה ולכן יש להבין את ההקשר בתורה לפי זה. צורת החיים הייתה שבטית, גידלו חוות פרטיות ובנים גדלו ליד הוריהם. לא היה פעם קברן או שוחט אלא כל אחד היה יודע מעביר את המסורת לבנו.
"תמיד נשאל השאלה איך יודעים לשחוט הרי לא כתוב בתורה שבכתב" אומר החכם פירוז, התשובה לכך היא לפי צורת החיים השבטית של עם-ישראל, שחיטה הייתה דבר יומי וכל אחד היה שוחט לעצמו ולכן המסורת עברה מאב לבנו. "כמו שאין הוראות איך לישון, לאכול, לא צריך להיות כתוב איך לשחוט כי זו הייתה מסורת מאב לבנו". אמנם השחיטה הקראית יותר מחמירה, בבהמה ועוף, ודורשים ארבעה סימנים (ולא 1 או 2 בהתאמה), כן גם אסור לשחוט בהמה הרה וכו' מטרת השחיטה הקראית היא לא למניעת סבל אלא כדי לוודא שכל הדם יצא לגמרי כי ישנו איסור אכילת דם. לכן, אומר החכם פירוז, ישנו קשר בין כל המצוות לצורת החיים. "לא צריך תורה שבעל פה אלא להבין את ההקשר. כך ההלכה הקראית יוצאת דרך שלושה עקרונות: הכתוב, ההקש והמסורת מדור לדור.
בעדה הקראית בכל דור כל חכם היה כותב ספר, בשפה הרלוונטית לתקופה שלו, ובה הלכות היהודים קראים. שמשווים בין הספרים השונים רואים שאין הבדל לגבי הנושאים העיקריים. כמו שבת, טומאה וטהרה, כשרות, שחיטה ודיני אבלות ועוד. בסופו של דבר, "התורה שבכתב זה השולחן ערוך שלנו".
נשים שוות לגברים
בשונה מההלכה הרבנית, אצל היהודים קראים החיובים שווים בין נשים לגברים. למעט מצוות ספציפיות כמו טומאה וטהרה ליולדת ("שברור שזה רק בנשים"), אין הפרדה מגדרית. לפי החכם פירוז זה ברור ולא צריך להיאמר. הרי רשום בתורה "לא תגנוב" ואנחנו לא מפרשים שבגלל שזה בלשון זכר אז נשים פטורות, אלא ברור שאמנם הניסוח בלשון זכר אבל המצוות שוות לשני המגדרים: נשים וגברים כאחד וגם על אישה נאסר לגנוב. כך גם לגבי עדות האשה: בעדה הקראית האשה מעידה ולא פסולה לעדות. לפי החכם פירוז יש לכך ראייה ברורה: אם היא מעידה על עצמה שהיא נטהרת, ויש בכך דיני נפשות (אם תהיה נידה ואסורה על בעלה) קל וחומר בדיני ממונות.
משפחתו של פירוז נטועה היטב בשורשי העדה הקראית, והם יכולים למצוא את שורשי המשפחה עד 1200 שנה. משפחתו של פירוז מגיעה מדמשק, אבל מקור השם באיראן: שם לאבן חן יקרה, יהלום בצע טורקיז. "פירוז" בפרסית משמעותו גם ניצחון. האם היהודים הקראים יכולים להתגאות בשם שמשמעותו ניצחון? קשה להגיד.
מצד אחד הקהילה שרדה אלפי שנים, אבל מצד שני הם חצי אחוז מהאוכלוסייה הישראלית. יכול להיות שיש לכם בעבודה אתכם קראי ואפילו לא ידעתם. הלבוש אותו לבוש כמו כל אחד ברחוב. וגם אצל היהודים הקראים ישנה התפלגות בין אדוקים ושומרי מצוות שתראו אותם עם ציצית תכלת (אבל לא מחלזון שלא מופיע כי משמעות הכתוב הציצית הצבועה).
ראש חודש ניסן – שנה טובה
דרך קלה לזהות קראי היא אם בראש חודש ניסן איחל לכם שנה טובה. מהמקורות הרבניים אנחנו יודעים שניסן היא ראש החודשים, אבל בפועל, היהודי הרבני מתייחס לכך לחודש השביעי – תשרי. בחג המצות יש להם כמה דינים מיוחדים. כל קהילה קראית יש לה את המנהגים שלה, אבל המצוות דומות. כך למשך, בחג המצות לא שותים יין אלכוהולי כי יש בו שאור (שהוא אחד המאיסורים: שאור, מחמת וחמץ). לכן שותים מיץ ענבים מצימוקים מיוחדים שהשרו אותם במים בלילה ולאחר מכן סוחטים אותם. טעמו של המיץ המיוחד מתקתק. חוץ מכך ישנן מצות ביתיות שמכינים בבית, מסורת הכנה של אמהות ובנות.
אצל היהודים הקראים אין קערת ליל הסדר עם זרוע וביצה, אבל נהוג לאכול מרור וצלי כבש. המרור אצלם שונה מהחסה והחזרת שרגילים, והוא מעין סלט ירקות שכולל חסה, כרפס, פטרוזיליה, שמיר וקליפות לימון בשביל המרירות. שינוי מהותי הוא כל עניין מכירת החמץ שלא קיים אצל היהודים הקראים, לפי החכם פירוז נאמר במפורש שלא ניתן להשאיר בבית חמץ (כפי שמות יג,יז "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ"), גם לא להחביא, ולפני הפסח הם נפטרים מכל החמץ לגמרי.
הגדת הפסח כוללת אצלם הלל קטון (בדומה להלל הגדול שנאמר בשבת), מספרים על יציאת מצרים דרך טקסט שרובו מורכב מפסוקים מהתורה ותהלים. מספרים על גדולתו של הקב"ה, שירים להלל ושבח, וכל קהילה לפי מנהגיה. מה שמיוחד הוא הסדר הקהילתי שבו כולם מתכנסים ביחד לכבוד החג. וכמובן, המחלוקת העיקרית לגבי ספירת העומר. אצל הקראים סופרים ממחרת השבת וכל יום סופרים וכן כל שבת נספרת.
מחגיגות שיפוץ בית הכנסת המרכזי ברמלה ו-50 שנה להיווסדו
היהודים הקראים הם אמנם מיעוט, אבל חשוב להסביר שהם אזרחי המדינה לכל דבר. תראו אותם בצבא, באוניברסיטה, בעירייה, במכולת. רגיל. הם ציונים לכל דבר. למי שזוכר "עסק הביש", פעולת אמ"ן שנכשלה בשנות ה50', אחד מהם ד"ר משה מרזוק היה קראי. לפי החכם הראשי פירוז ראשוני הציונים היו בעצם יהודים קראים, אותם אבלי ציון הראשונים מעיראק ואיראן שקראו לכל הקראים לעלות לארץ ישראל ולהתאבל. כך, דניאל בן משה אלקומיסי, חכם קראי חשוב מהמאה התשיעית שקרא לעלייה לארץ ישראל ובנייתה של ירושלים. כמו כל יהודי גם הם מחכים לגאולה…אבל כבר אמר חכם קראי "שהיהודים הרבניים, בהמצאתם את התלמוד והטעיית מדרך האמת מעכבת את ביאת המשיח".
ליהודים הקראים ישנם בתי כנסת משל עצמם, אבל בגלל שאין להם נציגות פליטית בכנסת אזי התקציבים מאד דלים והם לא יכולים להתפתחת כמו שרצו. נעשו גישושים גם בשיחות עם שני נשיאי המדינה (פרס וריבלין), אבל "לא מצאתי אוזן קשבת לצרכים" מתוודה החכם פירוז. התקציב הוא כמעט "לעג לרש" אומר פירוז, ועל כן כל רבני הדת של הקהילה נאלצים להתפרנס ממקורות אחרים. למרות כל זאת, רק בשנים האחרונות הקימה הקהילה שני בתי כנסת, כמו לפני 6 שנים באשדוד ובראשון לציון.
ומה עם הילדים? ליהודים הקראים אין בתי ספר משלהם והילדים מתחנכים בבית ספר הממלכתים, והדקויות מאלצות אותם לחנך בצורה מאתגרת. כמו: למה בבית ספר יש חנוכה אבל בבית אין (לא מופיע בתנ"ך), לעומת פורים שכן. בקהילה, הפילוג הדתי זהה לחברה הישראלית. ישנם אדוקים במצוות, ישנם מסורתיים וישנם גם חילונים. אולם ישנם גם טקסי גיור שעורכים הקראים וישנו גם ערבוב דרך נשואים שמרחיב את המשפחה הקראית.
הקהילה היהודית הקראית ממשיכה להתפתח למרות התקציב הדל ולמרות המיעוט שמכיר אותם ואת דרכיהם. האם בעתיד נראה שוב מאבק על ההגמוניה הדתית? קשה להאמין. אבל, מי יודע.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
