בין מנהיגות ליהירות / תגובה לאלישיב רייכנר

בטורו בשבוע שעבר, ולא בפעם הראשונה, האשים אותי אלישיב רייכנר ביהירות. הפעם היה זה פשוט כי ציינתי עובדות ואמרתי את האמת במאמרי בעיתון בשבע בסוגיית פקודת השירות המשותף.

מאחר ושום דבר (!) ממה שרייכנר מייחס לי לא כתוב במאמר הוא כנראה מדבר מהרהורי ליבו ומשליך עלי תסביך שאדיר זיק ז"ל היה מייחס ל"צ'יפ הדתי".

רייכנר מצטט מהמאמר את המשפט "אנחנו אידיאליסטים שתמיד מתנדבים בלי לעשות חשבון" וכותב שבכך אני "משדר לציבור הרחב שהציונות הדתית סוחבת כמעט לבדה את האלונקה הישראלית". לא דובים ולא יער. כתבתי אכן שאנחנו אידיאליסטים ומתנדבים אבל ממש לא שאנחנו היחידים שעושים את זה.

דמגוגיה בגרוש

בהמשך הוא כותב: "כשיוצאים מנקודת הנחה שהציונות הדתית היא האליטה המובחרת היחידה בחברה הישראלית…" שוב – הנחת מוצא שפשוט לא קיימת במאמר, פרי המצאתו של רייכנר שנועדה לאפשר לו לתקוף את המאמר ולהאשים אותי ביהירות. מבחינתו כנראה עצם הטענה שהציונות הדתית היא תנועה מובילה, ממש לא לבד, היא יהירות. אז כשהוא כותב שהציונות הדתית היא האליטה היחידה, הוא כנראה יוצא נגד עצם האמירה שהציונות הדתית היא אליטה. כדי להסביר עד כמה האמירה הזו, שמעולם לא אמרתי, היא יהירה ולא נכונה הוא מזכיר שעל מגרש המסדרים בבה"ד 1 ישנם לא רק חובשי כיפות. כאילו שמישהו חשב אחרת. והנה לכם דמגוגיה בגרוש.

אני כותב את זה לא כדי להתנצח עם אלישיב, שאליו יש לי הערכה רבה, אלא כי אני מזהה כאן מגמה בעייתית של ניסיון להנמיך, שלא לומר לדכא, את רוח ההתנדבות, המסירות וההובלה של הציונות הדתית.

מתביישים בהצלחה

בשנים האחרונות צומחת בציונות הדתית תנועה שמתקוממת נגד כל גילוי של חלוציות וגאוות יחידה. זו תנועה שבכל פעם ששמים לה מראה מול העיניים והיא רואה כמה הציונות הדתית היא תנועה מובילה, היא מרגישה לא בנוח וממהרת להשבית את השמחה ולהסביר שבעצם זה לא ככה – שבעצם אנחנו לא באמת טובים ולא באמת חלוצים ולא באמת פורצים דרך. זה כנראה סוג של עייפות, פחד גבהים, ואולי אפילו בושה.

יש משהו בתרבות הישראלית החדשה שבשם השוויון מקדש את הבינוניות ובז למצוינות. להיות מצוין הפך למילה מגונה. במאמר המדובר אפילו לא אמרתי במפורש שאנחנו מובילים בצבא, רק העזתי לבנות על העובדה הקיימת הזו ולהציע על בסיסה פעולת מעשית. זה מספיק כדי שרייכנר יחוש לא בנוח וירוץ לכתוב שחס וחלילה זה לא באמת ככה. אנחנו הרי לא באמת כל כך טובים, אז זהו שכן

ציבור פורץ דרך

אני מאמין שהציונות הדתית היא חיל חלוץ שהולך במסירות לפני המחנה ובמובנים רבים פורץ לו דרך. אנחנו לא לבד בצבא אבל בהחלט שותפים מרכזיים בהובלתו. בכל מקום שם תמצאו את בני הציונות הדתית במספרים גבוהים בהרבה מחלקה היחסי באוכלוסייה. בחינוך, בהתיישבות, בצבא, בחברה, ולמעשה בכל מרחב אידאולוגי שנדרש למסירות – הציונות הדתית נמצאת שם בהיקפים גדולים ומובילה.

כך בונים חברה: כוחות מגובשים, גם אם קטנים, שחדורים באידיאולוגיה ותחושת שליחות ומסמנים את הדרך. לא בגאווה ולא בהתנשאות אבל כן בהכרה ברורה בשליחות ובחשיבותה. לעודד את זה זו לא יהירות, זו שליחות. ככה מחנכים: מציבים אתגר, מטפחים תחושת שליחות ואמונה ביכולת לממש אותה ובונים סביב כל אלו גאוות יחידה. מי שמנסה לכבות אותה גורם נזק אדיר למדינת ישראל ושולל ממנה את היכולת ליהנות מהכוחות הגדולים האצורים בתנועה כזו.

בלי המכינות הדתיות לא היו קמות מכינות חילוניות

כ"ראיה" לכך שאנחנו לא מובילים, מביא רייכנר את שלל המכינות החילוניות שהוקמו בשנים האחרונות ואת מאות הצעירים מלאי המוטיבציה שממלאים אותן. עובדה נכונה, טובה וחשובה, אלא שהיא מוכיחה את ההיפך ממה שהוא מבקש לומר: מי שהקים את מפעל המכינות היתה הציונות הדתית. כדרכה של תנועה מובילה, היה זה אך עניין של זמן עד שציבורים נוספים יבואו בעקבותיה ויאמצו את דפוס ההתנדבות הזה. סביר להניח שאלמלא היינו מקימים את המכינות הדתיות לא היו קמות מכינות חילוניות. במקום להלקות את עצמנו על שגם כאן היינו טובים ומובילים מותר לנו לשמוח על ההצלחה ולהתקדם במוטיבציה רבה אל עבר היעד הבא.

משתלם למדינה להשקיע בחינוך הדתי

רייכנר מחבר גם דברים שאמרתי לו בראיון בתקופת הבחירות ובהם צידדתי בתיעדוף תקציבי של החינוך הדתי בשל איכותו ותוצריו. "אני מאמין שככה בונים חברה", אמרתי לו, בהשקעה ופיתוח של הכוחות החזקים שדוחפים את החברה כולה קדימה ולמעלה. צריך תמיד לטפח גם את החוליות החלשות ולפעול כדי לקדם אותן ולהעניק להן שוויון הזדמנויות, אבל הדגש צריך להיות בדחיפה קדימה של הכוחות החזקים. ככל שהם יהיו חזקים יותר החברה כולה תהיה חזקה יותר. לכן – אמרתי אז ואני עומד על דעתי גם היום – "משתלם" למדינה להשקיע בחינוך הדתי. זו השקעה חברתית, שתחזיר את עצמה ותקדם את החברה כולה, כולל את החלשים שבה. רייכנר עצמו, שלמד בישיבה האליטיסטית 'ישל"צ' שליד ישיבת מרכז הרב והיום הוא מהפעילים החברתיים הבולטים בעיר הדרומית ירוחם, הוא הוכחה מצוינת לכך. זו אמונתי והיא מנחה אותי רבות בפעולתי בכנסת. אפשר להסכים איתי ואפשר לחלוק ולחשוב שחברה בונים דווקא כאשר עיקר ההשקעה נעשית בחוליות היותר חלשות. אבל לטעון שזו יהירות זה לא להבין על מה מדובר.

להכיר בכוחנו זו לא יהירות

לדאוג לחוסנו של צה"ל זה לא יהירות. להכיר בכוחנו ולהשתמש בו בצורה מושכלת ומדודה כדי לקדם את מדינת ישראל זה לא יהירות. להיות ראש חץ שמוביל בהתיישבות ובגרעינים תורניים זה לא יהירות. זה לא יהירות, בדיוק כמו שהנמכת הקומה ודיכוי ההתלהבות של אלישיב אינה ענווה. מקסימום מחלוקת שהיא לשם שמים.