אימון נטול אביזרים: עבודה כנגד משקל הגוף

כשאנחנו באות לשיעור עיצוב וחיזוק, אנו מצפות לשיעור טוב: חזק כזה, ׳קורע׳, שכל שריר בגוף יעבוד וכל מפרק יתחזק. אנחנו מצפות לזיעה ולנשימה מואצת, לדופק גבוה ותחושה שתיכף מגיעות לקצה גבול היכולת.

בדמיון שלנו, הצעת הגשה לאימון כמו הנ״ל, בא לצד משקולות כבדות או כדור כוח, כיוון שההגיון שלנו תולה את מידת המאמץ באביזרים מאתגרים. אך אם נדבר על המתאמנות שלי, משקולת כבדה לא תרתיע אותן, אלא צירוף שלוש המילים: ״אימון ללא אביזרים״, או אם תרצו – אימון כנגד משקל הגוף.

האביזר לא 'עובד במקומנו'

יהא האביזר מתקדם ככל שיהיה, על מנת לאתגר את השרירים, צריך לדעת, קודם כל, איך להשתמש בגוף.
ניקח לדוגמה את תרגיל הרחקת הירך; ברוב המקרים נניח משקולת על הירך על מנת לאתגר, אך מה שצריך לזכור זה שהמשקולת לא עושה עבורנו את העבודה. לכן יש להפעיל את השריר באופן מודע, להקפיד להרים את הרגל לגובה הנכון ובזוית המתאימה, ואם לא כן, התרגיל לא יתרום לנו לחיזוק, גם אם הנחנו על עצמנו חמישה קילו (אולי כאב. ולא, כאב לא נחשב).

צריך לדעת לעבוד נכון. להבין מאיזו נקודה המאמץ מגיע, לזהות את מרכז הגוף (קרקעית האגן, שרירי הבטן והגב העמוקים) ובכל תנועה, בכל מישור שהוא, להפעיל את הנקודה העמוקה. כך נבטיח לעצמנו אימון איכותי, נמזער את הכאבים שאחרי ואת הסיכונים לפציעות ונקבל בתמורה גוף חזק.

זה רק אני והגוף שלי

הגוף שלנו הוא ה׳אביזר׳ המשוכלל ביותר, הוא ולא אחר ׳המילה האחרונה בתחום׳.
אם זה מבחינת המשקל – הגוף הוא המשקולת הכבדה ביותר. לדוגמה, תרגיל פשיטת זרועות בסמיכה אחורית, שריר התלת ראשי זרועי (שקיבל את הכינוי ׳מלח פלפל׳) עובד כנגד משקל גבוה הרבה יותר ממשקולת – הגוף עצמו.

לפעמים אנחנו לא צריכות ׳הסחות דעת׳ בצורת אביזרי כושר, אלא את הגוף שלנו עובד, לומד את עצמו, בלי הצורך להתעסק כל העת בקשירה ובהתרה של גומיות וכיוצ״ב. ובעיקר, אימון כנגד המשקל הטבעי הוא אימון בריא. טוב להרגיש את הגוף, ללמוד על היכולות שלו ולגלות פתאום שבלי אביזרים אני מרגישה את התרגיל הרבה יותר טוב, אולי כי אני פנויה יותר, או משום שהגוף שלי הוא פלא ואולי רק משום שזה נכון לי.

וביום שאני מודיעה למתאמנות שלי ש״היום לא צריך כלום, רק גוף מתפקד ומזרן״, הן אומרות: ״אז הולך להיות היום קשה, מה?״ כי הן הפנימו שבשביל לאתגר לא צריך שום דבר, רק את מול הגוף שלך, החוזק והמשקל שלו, וזה מספיק.

אתגרים בסביבה הטבעית

בערב פסח, זמן חגיגות הנקיון ואיבוד החמץ, אנחנו רוצות לנקות קצת בפנים, בלב, במוח. למיין את התכולה של תאי הזכרון, לשמור את הטובים ומלאי האושר ולהפרד מאלו המציקים והמכאיבים. לפנות מקום בלב לשמחה ואהבת הזולת ולנטוש לתמיד את המרמור והקנאה.
לפעמים יש לנו נטייה לקחת פרוייקט גדול ממידתנו על מנת ׳לאבד את החמץ׳ שבלב. למשל להפוך את הבית שלנו ל׳בית תמחוי׳ רגע לפני בדיקת חמץ, או לעזור לשכנה לנקות את המטבח כשהבית שלנו ׳הפוך׳ לחלוטין.

אז כן, חסד זה דבר חיובי, וגם בערבי חגים, יש לנו אחריות גם כלפי מכרים וידידים ומצווה לשמח אותם.
אך לפעמים כל מה שאנחנו צריכים זה להתמודד עם ה׳גוף׳ (או הנפש) שלנו נטו, ללא ׳אביזרים׳: להיות סבלנית יותר לילד ולחייך לבן הזוג גם כשאתם מנקים את המקרר בחצות הלילה והעייפות גדולה, או פשוט לוותר על קינוח לארוחת חג וללבוש חיוך אמיתי, שישאר עליך, סתם כי זה המקום הטבעי שלו.

אז כן, תתמודדי עם החיים שלך. עם השאור והחמץ הפרטיים שלך, ואולי זה לא הזמן לחפש את הדברים הגדולים בחוץ שיתרמו לתחושה של נקיון פנימי.
אלא עם שלוליות המים וריחות חומרי הניקוי, תהיי הכי טובה בטריטוריה הפרטית שלך.

חג שמח!

**בשבוע הבא עקב החג לא יתפרסם טור, אז  להתראות בעוד שבועיים! **

===========================================================================

הכותבת: אלישבע אריה-בן חמו, מדריכת ספורט, מחברת את עולם הפיטנס לחיי היומיום