כל ההתחלות קשות? כן, אך אפשר ליהנות מהתהליך

שמתי לב לתופעה מעניינת: כשמישהי מתחילה להתאמן, היא מנסה לטשטש את הקווים של ׳החדשה׳ ולהשתלב במסגרת הלא מוכרת בפרק הזמן הקצר ביותר.

יש את המתאמנות שמגיעות לשיעור ספורט לראשונה, ושפת הגוף שלהן משדרת מבוכה וחוסר בטחון. ההססנות מתבטאת ביציבה, בקושי בפיסול נכון של הגוף ובמבטים חוזרים ונשנים על מתאמנות אחרות, במטרה ללמוד מהן איך עושים את זה נכון.
יש את המתאמנות שמגיעות מלאות בבטחון, ולמן אותו הרגע שרכשו את המנוי, הן נוהגות להגיע מדי יום לחדר הכושר ולהשתתף בכמה שיעורים ברצף. אלו האחרונות מצפות לתוצאות מיידיות. הן ניגשות אליי ושואלות: ״אני כל כך מתנשפת בשיעור אירובי, מתי זה יעבור?״, ״למה אני לא גמישה?״ ועוד כהנה וכהנה.

אני רואה את המתאמנות החדשות שלי, ההססניות לצד מלאות הבטחון, ורוצה לומר להן שזה בסדר לרכוש מיומנויות לאט, זה בסדר לעשות טעויות, זה בסדר לא להיות בכושר. מתחשק לי לספר להן כמה התקופה שבה הן נמצאות מיוחדת, אך אני בוחרת לתת להן לחוות את התהליך בעצמן.

ליהנות מהתהליך

מי שמתחילה להתאמן מתחילה בד בבד גם תהליך עם עצמה. פעמיים – שלוש בשבוע יש לה שעה שהיא רק שלה. מחוץ לדלת הסטודיו נשארים העבודה, הלימודים ואפילו המשפחה. בשעת האימון היא קודמת לכולם ולהכל. יש לה שעה לתת מעצמה לעצמה, שעה של ניקוי ראש, של מחשבות שבאות והולכות, ואיכשהו, דרך האימון, לפעמים מגיעים למסקנות, תשובות שחיפשנו אך לא היה לנו את הפנאי להגיע אליהן.
״להמשיך לצאת עם ההוא, או לסיים את הקשר?״
״אני באמת מסוגלת לארח בשבת הקרובה זוג עם חמישה ילדים, או שאני מציעה רק כי לא נעים לי?״
״האם נהגתי נכון כשלא הרשיתי לילד לעשות כך וכך, או שמדובר בדאגה שלא במקומה?״

זה תהליך בו את מתרגלת להיות עם עצמך. למרות שיש בסביבה את המדריכה, מתאמנות נוספות ומוזיקה סוחפת, עדיין זו את מול הגוף שלך ומול עצמך. גם אם באימון את עסוקה בתרגילים ובריכוז בהם, התשובות שחיפשת יכולות לנחות אצלך מיד בתום השיעור.

אני מסתכלת על המתאמנות החדשות שלי, ובא לי לומר להן לעצור לרגע. להשאר עוד טיפה ׳חדשות׳. שהתהליך שהן חוות הוא רק בתחילתו. מתחשק לי לספר להן כמה זה נעים להיזכר בהתחלה. איזו נוסטלגיה עולה בכל פעם שמסתכלים לאחור.

את בטח זוכרת שהגעת לדירה חדשה, כמה רצית שכל הרהיטים כבר יגיעו ותכולתם תהיה מסודרת במקום,
כמה חיכית שאלבום החתונה שלכם יהיה מוכן, ובחרת את התמונות כמה שיותר מהר, כי רצית לראות את התוצר המוגמר,
כמה חיכית ללדת בפעם הראשונה, ובמהלך ההריון שמחת על כל שבוע שחלף.
אך בסוף בסוף יש נוסטלגיה מדהימה להתחלות חדשות, מתגעגעים אליהן כי נצברות בהן חוויות כל כך חד פעמיות.

חג הפורים מזכיר לי דברים טובים. יש לו ריח מתוק וטעם צבעוני, הוא מחזיר אותי לימים שהייתי ׳משוגעת׳ על נצנצים ואיפור מוגזם (כל כך לא אני של היום), וגם מזכיר לי את הקדחתנות של משלוחי המנות שטומנת בחובה הווי של צחוק, נתינה ושמחה.
חג הפורים הוא יום אחד. יש כאלה שמתחברות אליו וכאלה שרק מחכות שיסתיים היום הרעשני והמלכלך הזה ושאפשר יהיה לשטוף את הרצפה.

יום פורים הוא יום של פעם בשנה, אך כל מבוגר זוכר איך חווה אותו בתור ילד. הוא יום שמשאיר הרבה נוסטלגיה אחריו.
אם בתור ילדה הייתי עסוקה בתחפושות, הרי שבתור אישה אני מוצאת בפורים הזדמנות להעצמה – השמחה שבו.
להיות אישה שמחה – עם עצמך, עם משפחתך וחייך זו משאלה ודרך חיים. זו צורת חשיבה, שימת לב לפרטים.

שמחה היא בחירה.
ובחירה היא תחילתו של תהליך.
ליום האחד הזה יש כוח להשפיע על מידת השמחה שלנו.
זוהי הזדמנות.

קבלי החלטה –

לשמוח ללא תנאי
ולא להוריד את החיוך מהפנים,

לפחות ליום אחד.

===========================================================================

הכותבת: אלישבע אריה-בן חמו, מדריכת ספורט, מחברת את עולם הפיטנס לחיי היומיום