בעולם האמיתי – זה שמחוץ לסרט השבועי שאני רואה וכותב עליו טור – אני עובד סוציאלי בתחום הקשישים.

קבלו עובדה מעניינת: רבים וטובים מאנשי הטיפול נרתעים מעבודה עם אוכלוסייה זו. מחקר מקיף שנערך כדי לנסות להבין תופעה זו (ברשותכם אוותר על מקור מדויק, אני את הסמינריונית שלי כבר עשיתי), הסביר זאת אופן הבא: לאדם קל לטפל באחר. בשונה. במי שהוא לא אני. לטענת החוקרים, מה שמסייע לאנשים לטפל בנשים מוכות, במכורים, בילדים בסיכון או באסירים, הוא ההרגשה הזאת של "אני" ו"הם". מן ידיעה תת הכרתית חזקה שאני והמטופל לא באותה הסירה- הוא במצב שחורג מהנורמה, אבל אני בסדר, לי זה לא יקרה.

הזקנה לעומת כל אלה, היא עובדת חיים שלא פוסחת על אף אדם המאריך ימים. מצב בלתי נמנע זה, הידיעה שגם אני אהיה יום אחד בדיוק במצב של האנשים בהם אני מטפל יום יום, וחשוף לקושי ולצער הכרוכים במצב זה, היא- הסיבה לכך שאנשים נרתעים באופן בלתי מודע מלעסוק בתחום זה, כך לדברי החוקרים.

דרוש אומץ לא קטן כדי ליצור סרט בכיכובו של גיבור-על מזדקן. אנחנו הרי אוהבים אותם כל כך דווקא בגלל האלמותיות הבלתי מנוצחת שלהם, העובדה שהם אחרים, מיוחדים וממש לא כמונו. מוטציה מזדקנת היא אמנם הימור לא קטן, אך יחס הזכייה בהתאם – גדול ומרשים. לוגאן וולברין הוא הטוב מבין שלושת סרטי טרילוגיית וולברין, ואחד הטובים שבסרטי גיבורי העל- דווקא בגלל הצד הפגיע והאנושי בו מוארים גיבוריו.