ב'אבישג', אברום בורג מפספס את הייחודיות של התנ"ך

בעירוב חלקי פסוקי מקרא שונים בתוך ספרו החדש, 'אבישג', חוטא בורג לשונותם וייחודיותם של הספרים המקראיים – ולפיכך, אף לאנושיותם. אירוני, שדווקא בניסיונו של בורג לרומם את הטקסט התנ"כי, להגיש אותה לקהל הרחב באמצעות ספר מודרני, מסתתרים זרעי הדחייה מן המקרא.

ב'אבישג', אברום בורג מפספס את הייחודיות של התנ"ך
  תחושה של פספוס. אבישג של אברום בורג.

אחד ממאפייניו הבולטים של "אבישג", ספרו החדש של אברהם בורג (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2011), הינו סגנון הכתיבה.

בורג מאמץ את העברית המקראית, החסכנית והמדויקת. ולא את אוצר המילים התנ"כי בלבד: בין שורות הספר מושחלים פסוקים מוכרים, אם מילה במילה, ככתבו וכלשונו, ואם בעיוות קל ומכוון.

כך בפתיחת הספר, "אלה דברי ימי קורות שמע. מן הכוהנים אשר בענתות בארץ בנימין" (עמ' 9) – ובהמשך אותה פסקה, "הגדלתי מעשי מעט, חכמתי לי קצת וראיתי כי לא הכול הבל. כי לא הכול רעות רוח, וכי יש יתרון לעמל שיעמול האדם תחת השמש. וראיתי עוד כי יש יתרון לחוכמה מפני הסכלות כיתרון האור מן החושך" (שם).

וכבר בפסקה הראשונה, תחושת הצרימה המתלווה לקורא לאורך הספר. בורג מסתייע בפסוקים מספרי ירמיהו וקהלת, בחדא מחתא. באופן זה בהמשך הספר, בציטוטים ממקורות נוספים, כלים מכלים שונים: שיר השירים וישעיהו, משלי ומלכים, שמואל ותהילים. ספרי התנ"ך השונים מתערבבים ומתאחדים ביצירתו של בורג.

ובשעה שהגיעו כולם לפונדק אחד, תחת קורת הגג של "אבישג" – מתעמעמים ההבדלים בין החיבורים השונים, הניואנסים הלשוניים שמאפיינים אותם, שמבחינים בין ספר לספר. עוד בתקופת חז"ל, נטען כי ספרי המקרא מובדלים זה מזה בסגנונם הייחודי; בין המפורסמות נמנית ההשוואה בין תיאורי השכינה בספרי ישעיהו ויחזקאל:

אמר רבא: כל שראה יחזקאל, ראה ישעיה. למה יחזקאל דומה? לבן כפר שראה את המלך, ולמה ישעיה דומה? לבן כרך שראה את המלך.  (חגיגה יג ע"ב).

בורג, אם כן, חוטא לשונותם וייחודיותם של הספרים המקראיים – ולפיכך, אף לאנושיותם. הספרים שונים אחד מהשני משום שהם מעוגנים במציאויות שונות, בזמנים ובמקומות שונים. משום שהם מיוחסים למחברים, לעורכים, שונים.

ישעיהו בן כרך, יחזקאל בן כפר – מתבקש שצורת כתיבתם לא תהיה אחידה. ודאי וודאי, שעה שמדובר בספרים המושרשים בתקפות היסטוריות שונות ומרוחקות. ואילו בורג מתעקש לכנס את ספרי התנ"ך למקום אחד, לטשטש את זהותם הייחודיות, את הדמויות החיות והעשירות שעומדות מאחריהם. כי כל הסגנונות, כל הספרים, משתייכים עתה ל"אבישג". כי כל הסגנונות, כל הספרים, מתלכדים בכתיבתו של אברהם בורג.

עמעום הייחודיות של המקרא

אירוני, שדווקא בניסיונו של בורג לרומם את הטקסט התנ"כי, להגיש אותה לקהל הרחב באמצעות ספר מודרני, מסתתרים זרעי הדחייה מן המקרא. שכן, בין המאפיינים המושכים והמעניינים ביותר בטקסטים המקראיים הינם שונותיהם ואנושיותיהם – אותן שונות ואנושיות מעומעמות בכתיבתו של בורג.

הקורא נמשך לעוצמת היצירה המתגלמת בספרי התנ"ך, להיקף, לגיוון. לעובדה שחיבורים כה שונים, כאיוב ושיר השירים, משותפים לקנון. לסתירות בין הספרים, הרומזות לעתים לפתרונות מתחרים עבור אותן בעיות, הרומזות לעתים לדינמיות, פרי תהפוכות בהיסטוריה האנושית.

הקורא מתפעל מן ההתמודדויות האנושיות לבעיות קיומיות, הדומות להפליא לבעיות שמטרידות את מנוחתו, כעבור אלפי שנים. כי אין חדש תחת השמש. הקורא מוצא מזור לסבלו בפרקי ישעיהו האחרונים, ביטוי לתדהמתו מן הבריאה במזמורי תהילים, דברי הגות רלוונטיים במשלי שלמה.

תוכחות הנביאים מתגלמות לקורא המודרני כמעצבים פוטנציאליים לעמדותיו, לאמיתותיו – כמובן, תוך התחשבות בנסיבות ההיסטוריות המאפיינות את תקופתם, את תקופתו. הקורא מזדהה עם כל אלו משום שהם אנושיים. רק כך, הוא מסוגל לחוש קרבה אליהם, לחוש שותפות גורל עמם. אילו היו מטא-אנושיים, אלוקיים אולי – לא היה מסוגל להזדהות. היה נרעש ונפחד. כי לא יראני האדם וחי.

טקסט מקורי המתאים לתקופתו

האם זה מפתיע, אפוא, כי הרנסנס המודרני בהתעניינות והתעסקות במקרא אירע לנוכח התפתחותה של 'ביקורת המקרא', לנוכח חקירת המקורות האנושיים לספרי התנ"ך? וכלום אין השיבה לטקסט המקראי מרשים עוד יותר כאשר אין מעניקים לו את הערובה החיצונית של התגלות אלוהית? יתר על כן. האנושיות של הטקסט המקראי מבטיחה את חוסר האלימות שלה. את חוסר יכולתו לכפות דבר-מה על האדם, ללא הסכמתו ובניגוד לרצונו.

ברגע שהטקסט מעוגן בנסיבות אנושיות ברורות, ברקע אנושי מובהק, אין לראות בה כופה או מחייב. כי אין להשוות את המציאות התנ"כית לעולמם של בני אשכנז בימי הביניים, לאתגריה של מדינת ישראל במאה העשרים-ואחת. וגם אם נגדיר את מקור הטקסט המקראי כ'אלוקי' – אין זה מחייב את נצחיותו.

ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים, וקיבל ממנו את התורה. תורה ראשונית, מתאימה לתקופתו הספציפית. תורה ראשונית, שמלכתחילה, לא היה בה להתמודד עם המקלל, עם הטמאים לנפש אדם, עם מקושש העצים, עם בנות צלפחד. לשם כך, התמסדה התורה שבעל פה, תורה שאינה מאובנת בכתובים, שמטרתה לשמר את הרלוונטיות של ההלכה, להתאימה לכל דור ודור.

הטקסט המקראי, הראשוני, נותר כבסיס הכרחי להלכה המודרנית – וכדי לאפשר את ההלכה המודרנית, מוטל עליו לתפקד כיצירה אנושית, מעוגנת מטבעה בנסיבות היסטוריות מסוימות. עליו לתפקד כתקדים, ולא כמחייב. רק כך תצליח התורה שבעל פה לנוע בין המקרא למציאות.

הווי אומר: האנושיות של המקרא חיונית לתפקודה האידיאלי של עולם ההלכה, לתפקודה האידיאלי של עולמנו, עולם הבאים בברית עם האלוקים.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
4 תגובות - 4 דיונים מיין לפי
1
איבדתם אותי לקראת הסוף...
הילה רז | 06-05-2011 10:03
שלום המאמר מרתק גם כשלעצמו וגם כביקורת בונה על ספרו של בורג. רק אציין כאן בגילוי נאות שאת הספר לא קראתי אך עדיין ברורה לי מהות הביקורת. עד שלב מסויים. הזדהיתי עם רוב הכתוב אך לקראת הסוף אודה שהרמתי גבה. כל זמן שמדובר על לקיחת פסוקים מספרים שונים של המקרא ורקיחתם לתבשיל אחד ואחיד, דבר העשוי לפגום כאמור בייחודיות של הספרים השונים - אני מסכימה - גם אם תוהה - אם קורא חילוני למשל, שאינו אמון על הספרים השונים ומכאן על הסגנונות השונים ובטח על שאר הטוואים המייחדים כל ספר על תקופתו, צרכיו ותפיסות העולם בתקופתו - יבחין או אפילו יינזק מהקריאה, ש'תסית' אותו לחשוב על אחידות בספרים ומכאן יגיע לדחייה ורתיעה מאיזה נראטיב כללי מאיים ובלתי נתפס. אבל ההליכה של הכותב צעד אחד קדימה, והעובדה שהוא מצביע על הפשטת התכנים השונים מהניצוץ האלוקי כדבר נחוץ - נראית לי לא רלוונטית במקרה הטוב ומסוכנת במקרה הפחות טוב. דהיינו: לקחת את הפן האנושי המקראי ולשים אותו בקידמת הבמה בבחינת ספר עם סיפור אנושי הסטורי שאינו שונה במאום מכל יריעה הסטורית ספרותית או דוקומנטרית אחרת - זה קצת כמו לשפוך את התינוק (ויסלח לי השם על ההשוואה) עם המים. אם כבר באים לקרב את הקהל אל המקרא, אל התכנים, אל המסרים העמוקים והנבונים, אל ההדרכה הנפלאה והמבינה, אל העולם העצום והעשיר הזה שעתיקותו חדשה וחידושיו נצחיים - אז בואו ניתן לקהל הזה קרדיט שהוא יכול להכיל גם את המחולל. אין שום סיבה להפרדה המלאכותית הזאת. ה'ערובה החיצונית של ההתגלות האלוקית' אינה בת ערובה! והמקרא אינו צריך להיות על תנאי. דהיינו, בואו נפתח ונחשוף את הקורא לפן האנושי בלבד (רחב ידיים עמוק תבוני ומרגש ככל שאכן הוא מתגלה!) אבל נחביא מאחורי העץ (אלוקים אייכה??) את ההתגלות האלוקית. זה כבד מדי, מסובך מדי מרתיע מדי ואולי אפילו תרשו לי להסתכן ולומר רק לצורך העניין פה "וודו" מדי עבור קורא חילוני שמנסה את צעדיו הראשונים בחומר הזה!? ובכן לעניות דעתי לא כך היא. ישנן דרכים אחרות לקחת ביד תלמיד טירון לצעוד בשבילי התורה וחוכמתה. אפשר לעשות זאת צעד תעד, בהדרגה ובשום שכל, על מנת למנוע דחייה ובריחה. זאת בוודאי אינה משימה קלה ולא כל אחד או אחת מסוגלים לה. אבל עדיין - לא נראה לי שההפרדה בין אלוקים לאדם - היא הפתרון לקרוב לבבות וקרוב לספרי הנצח הללו שכמה טוב שהם שלנו. ובקשר לבורג וספרו, שוב, אני יכולה להבטיח כאן אול לפחות לשער, שלא עירוב הפסוקים שבו נקט - יהיה מה שיבריח את הקורא החילוני הממוצע מהיהדות או מספרי המקרא או אפילו מהרעיון המקראי כשלעצמו. אני חילונית ורחוקה מידענות וידע תורני, אבל חושבת מהלבב פנימה. מקווה שדברי יתקבלו בהבנה ושתהיה שבת שלום ורוגע לכלום.
2
1 - את צודקת בכל מילה!
אני | 07-05-2011 21:40
הגושניק הזה הלך קצת רחוק מדי...
3
ספר מעניין
avraba | 10-10-2011 11:07
הנני מקבל את הביקורת ומסכים עמה- אבל, בכל זאת, מצאתי את ספרו של בורג מעניין... נהניתי מהעושר הלשוני שבו וסגנון הכתיבה- גם אם חלק מדעותיו ורעיונותיו של הסופר אינן מקובלות עלי. הבעיה היא אחרת- עד כמה לציבור המאמין ספרי התנ"ך יכולים לשמש בסיס לרומן, בכלל. וזו שאלה. ולא כל אחד מסוגל לקרוא רומנים כאלה- יש להבחין בין היחס לספרי קודש לבין רומן, אולם גם בכתיבת רומן ישנן אמות מידה. לדעתי, הכלי של רומן היסטורי יש לו משקל וחשיבות היום וכי מותר באמצעותו להעביר רעיונות, כפי שעושה בורג ב-"אבישג" ואין בכך חילול הקודש- מדובר בחומר אחר- אופן ביטוי לגיטימי. הייתי מבחין ומבדיל בין רומן היסטורי יותר טוב לבין רומן כזה פחות טוב, בין היתר, באם השימוש בחומר "המקור" הוא כאל חומר גלם אשר בידי היוצר לעשות בו כרצונו (ומסיבה זו, הייתי אומר לדוגמה, כי ספרו של סטפן היים [או נ. ברנדס, מלכים ג'] אינו טוב ואך מנצל את המקורות באופן לא לגיטימי) או באם קיים נסיון אמיתי להיות צמוד לפרטים הידועים לנו מן המקורות. פה ושם, בספרו של בורג- לטעמי- הוא גולש רחוק מדי... בהשערותיו הדמיוניות, כגון בעניין נתן כבנו של בת-שבע... אולם, לרוב בורג אינו ממציא פרטים שאינם קיימים במקורות. בעניין שמע, הדמות הדמיונית והמרכזית של הרומן אשר הצליחה להשתמט ממלחמות (והארוס של אבישג)- אין אלא לומר שהשתכלותו על האירועים בעין ביקורתית מאוד היא ביטוי למסר לגיטימי שהסופר רוצה להעביר. תפקידו של רומן היסטורי טוב וחשיבותו בכך שהוא מעורר מחשבה- גם לגבי הימים ההם ובעיקר לגבי זמננו- ו"אבישג" עושה את זה בשפה אשירה מאוד.
4
תיקון לשון- עברית
| 10-10-2011 15:31
בהערה הקודמת: צריך להיות, כמובן- שפה עשירה