על פחד, אושר ושאלת ה״מה אילו״

אנחנו נפגשות פעמיים בשבוע. את עומדת תמיד בשורה האחרונה, רחוקה מהמראה וקרובה למערכת, למוזיקה שמעיפה אותך למעלה. את מתנשפת, השיער שלך כולו רטוב. אני מרגישה את הרצון האדיר להוכיח לעצמך שתוכלי לעמוד בזה. לעצמך ולכולם.
קוראים לה דנה. התחילה להתאמן אצלי לפני כשנתיים. היא הייתה בחורה מלאה. מלאה מאוד אפילו. הייתה בה שבריריות שגרמה לי לרצות לחבק אותה, אך בכל פעם שפגשתי בעיניה ראיתי את האש, והבנתי שהיא לא זקוקה לחיבוק המגונן שלי. היא הייתה שם בשביל עצמה.

כמו עם מתאמנות אחרות, גם עם דנה נוצר קשר אישי. היא סיפרה לי שמתמודדת עם אכילה רגשית, שמחמירה בכל פעם שהפחד תוקף אותה. מספיק שמנסה ליצור קשר עם אמה ללא הצלחה, החרדה משתלטת, ובלי שתרגיש חפיסת שוקולד כבר מתמוססת בפיה.

החלום של דנה היה לנצח את חולשותיה. להצליח להרגיע את עצמה בעזרת שינוי דפוס התנהגות. היא השתוקקה לשלוט בדחף בדרך מוצלחת יותר מאשר לשקוע בדלי גלידה.

במשך השנים פגשה מטפלים רבים. היה לה ידע עצום בכל הנוגע לבעיות אכילה, דיאטות ופתרונות רפואיים. ואכן, היו תקופות בהן החשקים הופיעו בתכיפות מתונה יותר. היו זמנים שדנה תרגלה נשימה בכל פעם שהפחד בא לבקר, וסייעה לעצמה להשיב את השקט. אך אחריי כל תקופה רגועה יחסית, באו אחריה חודשים ארוכים של חוסר שליטה וקושי רגשי. הידע הנרחב לא סייע ולכן החליטה לנסות משהו אחר, פיזי, סוחף, ונרשמה למכון כושר.

עברו כמעט שנתיים מאז שהיא נכנסה ללב שלי. כמעט שנתיים בהן היא לא עושה לעצמה הנחות.
היום אני עומדת קרוב למראה, דרכה יכולה לראות את דנה, האישה היפה והזוהרת שהפכה להיות. רואה אותה נסחפת עם הקצב. חושבת על השינוי המדהים שחל באורח חייה, ולא יודעת את נפשי מגאווה.

אחרי השיעור, אנחנו נפגשות במלתחה. אני נותנת חיבוק ואומרת. ״דנוש, אני מעריצה אותך! את הדוגמה לכוח רצון״! היא דוחפת אותי ממנה והלאה, עיניה יוקדות: ״על מה את מדברת, אלישבע? אז אני מצליחה לשלוט בדחפים שלי, הגעתי למשקל שרציתי ואני חטובה ומהממת. אז מה?״ אני בוהה בה באלם. לכי תאמרי לה שהנה, היא הגשימה את חלום חייה.

היא כבר עם רגל אחת במקלחת, ואז נמלכת בדעתה, פונה אליי ואומרת: ״את לא מבינה, מה? מאז השינוי שחל בי, הפחד רק מתעצם. לא מצליחה להתרגל לכל הטוב הזה… אני מתמלאת חרדה מפניו. מה יהיה אם דווקא עכשו אאבד את הכל״?

חיינו מלווים בציפיה. לכל אחד יש חלום ששואף להגשים. אנחנו מייחלים שיום יגיע והכל יסתדר במקום. שהטוב יבוא.
ומה אם אומר לכם שאנו עצמנו מרחיקים מאיתנו את ה״טוב״ הנכסף? כן, אנחנו אומרים לו: ״שמור מרחק״! ״אל תתקרב״.

הכרתי את בן זוגי קצת לפני שמלאו לי 26. עד אז סיגלתי לעצמי סקפטיות כאסטרטגיה וציניות חביבה כהגנה. כשחברים משותפים ניסו לשדך בינינו, אמרתי ״נו טוב״ (בעיקר כדי לא לפגוע בהם), והסכמתי לזרום על זה. למרבה ההפתעה, השיחה הראשונה הייתה מהנה ממש. משם התחלנו לרוץ. ובדיוק בנקודה זו, גם התחלתי לחפש בעיות.

אחריי דייט נפלא, הייתי חוזרת לביתי בלב הולם. הכל היה טוב מידי. הגבר הצעיר שפגשתי היה כל מה שרציתי (טוב, כמעט, אך על זה נדבר בפעם אחרת), שאלתי את עצמי: ״מה קורה פה? איך זה יכול להיות שהוא גם וגם וגם?!״ המשכנו להפגש ולבלות. ואני רק חיכיתי שה״בחור הרע״ ייצא ממנו.

זה לא קרה.

עם הזמן התחלתי להאמין שאושר, לא בשמים הוא, ובערב סתוי אחד, הוא כרע ברך ושאל אם אתחתן איתו.
התחתנתי איתו.
ביום שאחרי נולדו פחדים חדשים. התחלתי לחשוש שיקרה לו משהו רע, חלילה.

פחדים לא מתים רק מתחלפים. אולי מכיוון שהלב למוד אכזבות, למדנו להתבצר בתוך הפחד. הקפנו את עצמנו בחומה של אדישות, ולא הרשנו לאף אחד להכנס. לאף אחד, פרט למי שסמכנו עליו מספיק שלא יגרום לנו אושר. בחרנו, במודע או שלא, בחבר השקרן ובעבודה הסתמית, כי אותם לא יהיה קשה לאבד. בעצם, כל הרע שאנחנו מתפללים שיעזוב, משרת אותנו.

אין פתרון קסם להתמודד עם פחד. כמו שאין שום סיבה הגיונית שתכבשו מטרה ותאבדו אותה. החיים הם גלגל. מפתיעים. לא ניתן לצפות אותם מראש. לטוב ולרע.

מה שכן,
הם מרתקים מידי בשביל קושיית ה״מה אילו״.
וסוחפים מידי בשביל להאט את הקצב.
חזקים מידי בשביל להכנע לפחד.
וחסרי גבולות בשביל להרחיק את הדבר האמיתי.

כנסו למקלחת, חפפו את הראש היטב, תנו למחשבות הקשות להתמוסס בתוך בועות הסבון.
קחו שאיפה. הוציאו נשיפה. ושחררו את כל מה שלא משרת אתכם.
תנו לפחד ללכת.
======================================
אלישבע אריה – בן חמו, מדריכת ספורט, מחברת את עולם הפיטנס לחיי היומיום.