מי שיראה את מלכיאל לרנר (44), ירושלמי, בזמן עבודתו, לא יתרשם כי מנקה הרחובות הוא אחד מאנשי החסד הגדולים במדינה כיום.

הוא אומנם גא לטאטא את רחובותיה של ירושלים, אבל זוהי בסך הכול פרנסתו, כי את חייו האמיתיים הוא מקדיש למשימה אנושית אחרת, שמשום מה לא קיבלה חשיפה תקשורתית עד היום.

לרנר, איש בעל חוכמת חיים טבעית, משמש בהתנדבות כ"אחי הפצועים" מעין יורש לא רשמי לשמחה הולצברג ז"ל "אבי הפצועים", שיש ללרנר חוט מקשר אליו. לרנר פיתח יוזמה של סיוע וליווי של פצועי צה"ל אותה הוא מוציא לפועל כמפעל של איש אחד.

מיד עם היוודע דבר פציעתו של חייל צה"ל הוא מתייצב בבתי החולים ופותח בסידרה של מחוות קטנות שמרגשות עד דמעות את הפצוע ואת משפחתו ומאז הוא מלווה את הפצוע עד שיקומו, כך הוא מלווה עשרות חיילים.

"אני מרגיש שזה ייעוד שלי" אומר מלכיאל לרנר ל'סרוגים', בראיון מיוחד. "אני מלווה אותם מלמחרת הפציעה ועד בכלל. לאורך האשפוז השיקום והלאה. מוזמן להמון חתונות של חברים של פצועים. זה מאד מרגש. מלווה אותם מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. אני נקשר לפצועים ולמשפחות במאה אחוז. מעודד אותם ומחזק אותם. הפגישה הראשונה היא פגישה קצרה, מעין עזרה ראשונית נפשית. לתת את התחושה שאתה לא לבד במערכה ואני איתך".  

הוא בעצמו נפצע בתאונת דרכים. סבל משני זעזועי מוח רגל מרוסקת. בעקבות הינצלותו מהתאונה הוא החליט שהוא חייב לעשות עם זה משהו. בעקבות פציעת אחיו בפיגוע דקירה בעיר העתיקה הוא החליט לייעד עצמו לליווי פצועים, נפגעי טרור וחיילי צה"ל.

"אחי נפצע בעורק הראשי של הלב. היום הוא נשוי עם שישה ילדים וגר במבוא חורון". פציעת אחיו נקשרת ל"אבי הפצועים", שמחה הולצברג ז"ל . לרנר נזכר כי הפצוע האחרון שהולצברג ביקר בבית החולים היה אחיו.

איזהו עשי"ר?

מסעו החל ב-25.2.96 באחד מפיגועי האוטובוס בירושלים. הוא ביקר עד היום אלפי פצועים, בעיקר פצועים בינוני וקשה, חיילים פצועים מתקריות בשטחים, מלבנון, וכמובן רבים מנפגעי הפיגועים. לרנר מחזק את המשפחות בחוץ כשהפצוע מגיע למחלקה. מלווה אותו מהיום הראשון. יש לו עשרות אלבומים עם פצועים עם הרבה שלבים בשיקום שלהם. "זה פרוייקט אישי וגם לאומי. לא מסתכל לא על ימין ולא על שמאל. גם פצועים ערבים אני מבקר. לפני שאני יהודי אני אדם".

לרנר אומר כי הפצועים בהומור השחור שלהם אמרו לו כי יש מענה לשאלה מיהו עשי"ר? "מי שיש לו עיניים שיניים ידיים ראש רגליים", אבל עם זאת הם הולכים כגיבורים על פרוטזות. או נעים בכיסאות גלגלים. "נכה זה רק בראש. אני קורא להם מלאכי צה"ל, ולא נכי צה"ל  נכה זה בראש. אחד שדוחף את עצמו מה שהוא יכול לעשות עם עצמו השמיים הם הגבול.

אין דבר מרגש יותר מזה של לפגוש את אלו שעם כל המגבלויות לא מוותרים. לרנר התחתן לא מזמן ורבים מהפצועים באו להיות איתו בשמחתו. "היו הרבה על כסאות גלגלים זה באמת מרגש. עשו את כל המאמץ והגיעו לבנייני האומה". מעבר ליחס האישי והליווי הצמוד לרנר נוהג להביא תשמישי קדושה יהודיים לפצועים. "מזוזות עושה להם המון טוב. המון ברכת הבית וכמו כן קלטות ודיסקים".  

שיקום פצועים – החייאת מתים

לרנר נזכר באחת הפצועות הראשונות שלו אשר היום יחסיהם קרובים. "התחלתי עם זה בפיגוע ברחוב יפו. הייתה שם פצועה שנקראה אלמונית ליוויתי אותה יומיום. היום אנחנו כמו משפחה לכל דבר. נשואה עם ילדים. לראות אח"כ את הפצועים מאיפה הם באו ולאו הם הגיעו זה המדהים". 

 הוא רואה בשיקום הפצועים מעין תחיית המתים. "כשאני רואה אדם שהיה במצב רע וגרוע, בסכנת חיים בטיפול נמרץ ואח"כ אני רואה אותו בחתונה שלו. קשה לתאר זאת במילים. יש סיפוק אדיר בלתת בלי לקבל. מטרתי לעשות את העולם טוב יותר. לא מחפש תמלוגים וטובות הנאה".  

לרנר מציין שכאשר הוא רואה שהפצוע משתקם ומגיע לבית החולים כדי לבקר פצועים חדשים הוא רואה שהפעילות שלו אינה לשווא. "הוא מרגיש שהוא קיבל אז מעצמו והוא רוצה לתת. זה דבר נהדר".

עובד סוציאלי בלי תעודות

למרות שהפעילות הזו דורשת ממנו המון זמן וכסף הוא מדגיש כי "אם יש מקום בלב אז יש לך מקום לכל דבר. הכול בא מבפנים". בפן האישי הוא מחפש יציאה לדרך חדשה. קל לחוש את התסכול שלו ואת אי מימוש היכולת שלו לתת מעצמו באופן שיאפשר לו לתרום יותר ממה שהוא עושה כמנקה רחובות.

"אני הופך את המינוס הגדול שהיה לי בחיים לפלוס ענקי. כי אני לא אקדמאי ולא סיימתי 12 שנות לימוד. אני רואה בזה ייעוד. לרנר טרם זכה להוקרה על פועלו. יש גוף שנקרא קרן קשת שנותנת לו מענק שנתי סמלי של 5,000 ש"ח שמקל עליו אבל זה לא גוף שעומד מאחוריו."

לרנר מגדיר עצמו 'עובד סוציאלי בלי תעודות'. "כשפגשתי את אשתי לא אמרתי לה שאני מנקה רחובות, אלא עוסק בפסיכולוגיה . כי יש פה המון פסיכולוגיה של החיים. עבודה סוציאלית מהשטח".