זכיתי להיות בעמונה, ושאלה אחת שאלתי את עצמי כל היום למחרת: כיצד הרב שמואל אליהו הצליח לאחד בין הרוחות או בין הדורות, אולי בין האבות לבנים? כיצד ידע להשיב 'לב אבות על בנים ובנים על אבותם' כפשוטו ממש?

כמובן שהכל נעשה בסיעתא דשמיא ולא במקרה זכינו לביקורו דווקא בשעה גורלית זאת. אותה שעה בה ההודעה לאחר ההצבעה של הישוב יצאה לתקשורת, אנו בבית מדרש ומחוצה לו לא קיבלנו זאת משום גורם חיצוני, אלא מתוך בית המדרש, ממקום של תורה, מגדלותו של פוסק שכל מי שיש בו יראת שמיים דבריו נשמעים.

ואכן, כולם שמעו לו, כולם כולל כולם על אף היותם כואבים, בוכים, מאוכזבים ומלאים קושיות, ארזנו את חפצנו אמרנו תודה למשפחות וירדנו מההר שלפחות לזמן הקרוב לא יהיה שלנו. מיד לאחר ההודעה שאלתי את עצמי כיצד באמת היה ניתן לעשות זאת? איך הצליח הרב לחבר בין הדורות ולמנף קדימה את כל הכוחות?

אותו 'דור הבנים', אותו נוער נפלא שמסוגל ללכת עד לקצה, שלרוב לא מכיל מורכבויות, כולנו הרגשנו את הכוחות האדירים, הרוח הגדולה, האמת הבלתי מתפשרת שכולם היו חדורים בה, הרצון להיאבק באופן פסיבי עד הסוף, לזעוק, למחות ולקרוע.

ויתרה מזאת מדובר באותה רוח גדולה ואדירה שהתחילה מאותם אנשים יקרים מעמונה, הם אלו שהחלו לדחוף את העגלה והביאו את הנוער לעזור ולדחוף חזק יותר במטרה להגיע אל ההר. ופתאום אותם מושכים בחוטים, מבקשים לעצור את אותה רוח גדולה ולכבות כביכול את הבערה.

אנו כחלק מהנוער נקרענו, האם לוותר על הכל?! על כל האמת הגדולה שבשבילה עזבנו את הכל והגענו?

תודה לך הרב אליהו שבעצת עליון באת להנהיג אותנו, ולא נתת בשום אופן לאותה עגלה להיעצר. בחכמתך ובסיעתא דשמיא גדולה ידעת לאסוף את הכל לאבוקה אחת. אנחנו, יחד עם אנשי עמונה, שמחים ומודים על מה שיש ולא שוכחים לשאוף ולכוון הכי גבוה שרק אפשר.

לסיום נציין שאסור לשכוח מי התחיל בכל המהלך הזה; אותם אנשי עמונה היקרים הצליחו לעורר ולהכות גלים בכל העם והביאו אותנו עד המקום הזה, אנו נשתדל להמשיך לדחוף את העגלה, מלאת המשא הכבד בדרך המפותלת ולא נוותר עד שנזכה להגיע במהרה בימינו לבית המקדש.

=======

שי יצחק בן חמו אברך בבית המדרש בגבעת שמואל.