אני קורא את המאמרים שמבקשים להבין את הנערים המתוסכלים שהתקבצו לעמונה. מאמרים שמבקשים לחבק את הצעירים שטוענים שבקבלת המתווה התושבים בגדו בארץ ישראל ובאלפים שבאו להיאבק על המקום. לחבק ולהבין זה תמיד טוב, אבל אולי כדאי שמישהו גם ישאל את השאלה, מי גרם לכל הנערים הללו לחשוב שיש פה מאבק בין מכבים ליוונים? מי סיפר להם שהריסת הבתים בעמונה היא מהדורה חוזרת של גוש קטיף. מי ניסח את עשרות המסרונים שקיבלנו, שקראו "לנצח, וללכת עד הסוף". מיהו האויב שהיינו אמורים לנצח ולמה הייתה הכוונה בביטוי "ללכת עד הסוף"?.

עמונה זה לא גוש קטיף

שמעתי ברדיו עשרות נערים בעמונה, שרים בהתלהבות את השיר המוכר מדברי שמשון הגיבור: "זכרני נא וחזקני נא…ואינקמה נקם אחת משתי עיני מפלישתים". תהיתי לעצמי על איזו נקמה הם בדיוק מדברים, ומי פה הפלישתים. האם הפלישתים הם החיילים והשוטרים שהיו אמורים לפנות את הבתים. האם הפלישתים הם אלו שתמכו במתווה הראשון שהוצע לתושבי עמונה. ראיתי את הנערים שהתגודדו סביב שר השיכון יואב גלנט וצועקים לו: 'ארץ ישראל לא למסירה' ותהיתי, מי פה מוסר את ארץ ישראל. הרי הגבעה של עמונה לא נמסרת לאף אחד. פגשתי בנער שחזר מביקור בעמונה עם שקית מלאה עפר. שאלתי אותו לפשר השקית והוא אמר שזו מזכרת מעמונה, לקראת הפינוי. הסברתי לו שעמונה זה לא גוש קטיף. אפשר יהיה לעלות להר של עמונה גם אחרי הפינוי, ואין שום צורך לשמור ממנו עפר למזכרת.

אז מי אשם בתסכול של הנוער?

ליבי ליבי על הנוער המתוסכל שנאסף בעמונה, אבל מי שאשם בתסכול שלהם הוא לא רק בג"ץ אלא גם מי שסיפר להם סיפור שטחי על בני אור מול בני חושך וגרם להם לחשוב שהם יהודים שנאבקים בשלטון הבריטי. מי שחושב שהדרך היחידה לחנך נוער לאהבת הארץ היא לשלוח אותם להיאבק בפינוי של ישוב, נושא באחריות לשיברון הלב של הנוער הזה. מסירות נפש על ארץ ישראל היא ערך חינוכי חשוב שלא הייתי מוותר עליו, אבל יש הרבה דרכים והרבה מקומות להביא אותו לידי ביטוי.