סרטים לדתיים: ביקורת פני האנושות. החל מה- 19.11 בבתי הקולנוע.

ערב אחד, לא מזמן, קפץ עלי הרעב ונכנסתי לאכול במסעדה. בעודי בוחן את התפריט, ניגש אלי מעדנות רב המלצרים ושאל בחן: "ערב טוב אדוני, אפשר לעניין אותך במיוחדים שלנו?" "בשמחה" אמרתי. תכף ומיד  סימן רב-מלצרנו לשלושה  מלצרים שעמדו בצד נבוכים שיגשו לשולחני. "זה גיורא" שח לי רב המלצרים ברוב חשיבות "הוא איטי מאוד, שובר צלחות ומתקשה ביצירת קשר עין עם הלקוחות. זו יערה היא מקללת ביידיש וגורמת לסועדים אי נוחות אך מיד מתחרטת על כך, וזה דניאל הוא…." "תודה לך… תודה", עצרתי אותו לפני שישלים את מופע הבלהות, "אני אקח את מרק הבית. ומים, הרבה מים".

למה אני משתף אתכם בסיפור מדהים זה שבדיתי זה עתה? כי הוא דוגמה מאלפת לכך שכפי שפרצופיהם של בני אדם שונים זה מזה, כך דעותיהם  וכוונותיהם, אפילו על אותם מילים ממש,  שונות ומגוונות. לא ראי זה כראי זה ולא דעת האחד כדעת חברו.

בדיוק את הנקודה הזו בחן הבמאי הצרפתי, יאן ארטוס ברטראן, בסרטו, או יותר נכון בפרויקט מעורר ההשראה "פני האנושות".  במשך שלוש שנים, על פני שישים ארצות שונות, ראיין ברטראן מאות אנשים ונשים, במגוון גילאים, מוצאים ומדרג סוציו אקונומי ושאל אותם שאלות זהות על מהות החיים. המסמך האנושי המרתק שיצא תחת ידו בסופו של דבר הוא אחת מיצירות הדוקו המופלאות והנוגעות ללב שנעשו.

פסיפס אנושי מרתק

רוצח המרצה מאסר עולם שלמד מהי אהבה מהאדם הכי לא צפוי שאפשר להעלות על הדעת, ילד שמרגיש שהוא כועס על אמא שלו – כי בכל זאת, היא לא היתה צריכה למכור אותו -, גבר אנגלוסקסי אמיד שמודה כי הוא קונה וקונה וקונה כי זה הדבר היחידי שממלא את הריקנות שבו; אלו רק דוגמאות ספורות מהפסיפס האנושי המרתק שמוצג לנו בסרט "פני האנושות".

הסרט עוסק במספר לא מועט של תהיות ודעות אנושיות. בכל "נושא" שעולה, מדברות בזו אחר זו כמה דמויות שונות המביאות למסך את ה"אני מאמין" שלהם בנושא שהוצג להם. העושר האתני העצום שנפרס לפנינו, מעניק אינספור רגעים קטנים של, פליאה, הומור והפתעה, לצד סיפורי חיים שישאירו אתכם פעורי פה, כועסים ומזועזעים, מהאפשרות שעל פני אותו כדור ארץ חביב וסטרילי שאתם מכירים, עדיין מתרחשים מעשים והתנהגויות כגון אלו.