הרב יהושע שפירא מתייחס לפרשת גלנט. בטור שמפורסם בעלון שבת בשבתו, כותב הרב שפירא על "מחול השדים של תלונות על מועמדים לתפקידים בכירים". אמנם הרב שפירא לא מזכיר את שמו של האלוף גלנט, אך הוא כותב בסוף המאמר כי יש "להרבות בהתבוננות על כל הטוב שמצוי בנו ובאנשים שמוסרים את נפשם למען ביטחונה של מדינת ישראל וקידומה, להרבות בנתינת ערך למסירות זו ולהשיב לעצמנו את הביטחון בתביעת התיקון והטהרה הפנימית המניעה אותנו – שאינה זזה ממקומה למרות החולשות הקיימות."

הרב שפירא מציין כי אין הוא בקי "בחומר הראיות" אך עם זאת הוא סבור שמדובר בתופעה כללית ולא פרטנית. "מדובר בתופעה המדאיגה כל בר דעת. הגענו למצב שבו אין אדם בכיר מתמנה לתפקידו מבלי ששמו יוכתם בתלונות מכל סוג שהוא – בין אם יש בהן כדי לבטל את מינויו, בין אם הן מתקבלות אולם אינן מהוות סיבה מספקת לביטול מינויו ואפילו אם הן נדחות מכל וכל".

הרב שפירא מבקר את המבקרים שלטענתו בחלק מהמקרים גם ידיהם אינם נקיות. "בחלק בלתי מבוטל מן המקרים גם המתלוננים עצמם כנראה אינם נקיים וישרים יותר מן הנילונים".

לכן אומר הרב שפירא שיש לשים גבולות לרדיפה המוחלטת אחרי צדק מוחלט
"גם התביעה לשקיפות, שהיא יסוד לכל מניעת שחיתות, צריכה לבחון את גבולותיה: עד היכן היא מועילה לחברה ומהיכן היא הופכת ל'בדיקת ציציות' קטנונית ומוגזמת, המשביתה את יכולת התפתחותה של החברה".

כאשר המבקר, טוען הרב שפירא לא חי בעצמו את דרישת הצדק שהוא דורש מאחרים התוצאה תהיה חוסר יכולת להתקדם קדימה. "רבים מושכים את ידיהם מכל וכל מן העיסוק בחשבון הנפש, מתוך תחושה אינטואיטיבית ובלתי מודעת שחשבון כזה לא יהיה חשבון צדק, וסופו שיפיל אותם בביצה טובענית של מיאוס עצמי ויעקר את יכולתם להתקדם הרבה יותר ממה שיסייע בידם להתרומם אל מחוז חפצם.

"כחברה, אנו שואפים להשיב שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה ולהעמיד בראשנו 'אנשי חיל, יראי אלקים, אנשי אמת, שונאי בצע'; אך עם זאת, עלינו להכיר את מצבנו לאשורו. אנו חברת שפע הסובלת מתרבות נהנתנית, מבלבול זהות ואבדן דרך, מושפעת ממקורות סמכות תרבותיים שונים ומשיקה לעולמות תוססים הסובבים אותנו. מתוך כך, עלינו לדעת שאת חשבון הנפש העומד בפנינו לא נוכל לערוך באופן פשטני בלבד. כאמור, עלינו להפריד בין ה'רצוי' וה'מצוי'. לחדד את השאיפה למוסריות עליונה, לקדושה וטהרה, להשבת לבם של ישראל לאביהם שבשמים הן במצוות שבין אדם למקום והן במצוות שבין אדם לחברו (ולחברה שבה הוא חי)".

הרב שפירא מסיים שהחברה צריכה לבדוק את עצמה עד כמה הבדיקה של נקיות המועמדים למינויים בכירים לא פוגעת בהתקדמות של החברה כולה.
"עלינו לבחון ביושר עד כמה העיסוק בחסרונותיהן של הדמויות הבכירות שבקרבנו – שבוודאי יש לו מקום – מקדם אותנו לעבר היעד הזה, ועד כמה הוא משקיע אותנו בביצה מאוסה שמרחיקה אותנו מכך."