ביקורת סרטים לדתיים: מה חשבנו על 'הסרבן'

הסרבן

עם אידאולוגיה מורכבת ובלתי אפשרית זו, מתגייס דוס לפלוגה קרבית במטרה להיות חובש קרבי שמציל חיים היכן שכל השאר הורגים זה את זה, והופך להיות כאב ראש רציני לכל מי שסביבו. מפקדיו רואים בו נמושה צדקנית, חבריו לפלוגה בזים לו ולא משתדלים להסתיר זאת, הפיקוד הבכיר מנסה לשחרר אותו על סעיף נפשי- אבל כיאה למי ששמו הוא "דוס"- כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ- הוא עומד על שלו, דבק במסירות באמונתו ומוכן לשלם על כך מחירים לא פשוטים.

הסרט נע בין עברו של דוס להווה, ומציג לנו את סיפורו הקשה- שבמידה רבה דחף אותו לאידאולוגיה הפציפיסטית שלו- כבן לאב שלחם במלחמת העולם הראשונה ויצא ממנה כה מצולק שרק שתייה ואלימות כלפי ילדיו ואשתו מהווים עבורו מפלט ופורקן לכאב והאבל שהוא שרוי בהם מאז.

לא מפקיר פצועים בשטח

דוס וחבריו מגיעים לאחד הקרבות הידועים והקשים של צבא ארה"ב בחזית היפנית- הקרב על אוקינוואה (שזה כמו קינואה, רק עם עשרות אלפי הרוגים ופצועים במקום גרגירים לטבעוניים).

פלוגתו של דוס מגיע לקרב על מצוק תלול שבראשו ממתינים להם נחילים מחופרים היטב של לוחמים יפנים שהמוות עבורם הוא כבוד שאין שני לו, ושכבר הסבו אבדות כבדות לגלי התקיפה האמריקאית הקודמים. לאחר קרב ממושך ואכזרי שמגיע לעיתים קרובות לקרב פנים אל פנים ממש (אזהרה- חלק מהסצנות גרפיות למדי, לא מומלץ ללכת עם החברה או האישה- בטח לא על בטן מלאה) נסוג הכח האמריקאי לטובת היערכות מחדש.

דוס, שנשבע להציל חיים ככל יכולתו, מחליט להישאר על הצוק הקטלני ולהציל כמה שיותר פצועים מהקרב הארוך- תוך כדי חירוף נפש חוזר ונשנה, כשלהגנתו מול היפנים שסורקים את השטח יש לו ספר תנ"ך בלבד (וגם אינספור כלי נשק, אך הוא כמובן, צדיק שכמוהו, נשבע לא לפגוע באף אדם). במשך שעות על גבי שעות הוא מצליח לטפל ולהציל 75 חיילים אמריקאים ובכך להפוך מנמושה צדקנית לגיבור מלחמה נערץ שאף זכה על כך בעיטור הצבאי הגבוה ביותר בצבא ארצות הברית.

טעם לפגם

חלק מתמונות הקרב והפצועים קשות לצפייה, אך מה שבאמת הופך את הבטן לאורך הסרט הוא האדרת האידאולוגייה של "הו, אני מוסרי כל כך, איני פוגע באיש, הידד לי" של דוס. עם כל הכבוד לערך חיי האדם והרצון לעולם טוב יותר, זה די פתטי להשתמש בטיעון זה כהסבר לאי הריגתם של החיילים היפנים שחברו לגרמניה במטרה להשתלט על העולם ולהפוך אותו לגיהינום עלי אדמות. מראות הקרב ונוראות תוצאותיהם המומחשים בצורה כה ישירה ובלתי סלחנית, מלעיגים עוד יותר את דוס הטוראי החסיד, שמתרוצץ אנה ואנה בתוך שדה הקרב המדמם, ובורח מכל חייל אויב מאחר שאין לו איך להגן על עצמו. זה לא הגיוני, לא מוסרי ובוודאי לא יהודי. סירוב עקרוני לאחוז בנשק הוא בעצם, אם בוחנים זאת לעומק הדברים, אכזריות ולא רחמנות- מי כמונו היהודים יודעים זאת. אני לפחות, אוהב את הלחיים שלי יותר מדי מכדי להפנות את השנייה למכה נוספת.

הסרבן הוא סיפור גבורה יוצא דופן, של אדם עם אידאולוגיה מופרכת, שהסיבה היחידה להצדיע לו היא גבורתו בשדה הקרב- על אף, ולא בזכות, שהוא סירב לשאת נשק. אם תרצו, סרט מלחמה מצוין שמשאיר טעם לוואי צדקני בפה.