ידי האבן
יש לי חולשה לסרטים ביוגרפיים. העוצמה שיש בסיפור אמיתי, הידיעה שמאחורי כל ההפקה הזאת מסתתרת דמות שאשכרה עשתה את זה במציאות, הכתוביות בסוף הסרט שמספרות איפה נמצאת הדמות היום בצירוף תמונה מההווה – האותנטיות הזאת עוצמתית ומרגשת בעיני יותר מכל סרט עלילתי פרי דמיונו של אדם זה או אחר – טוב ומרתק ככל שיהיה.
גם לאנדרדוגים יש לי פינה חמה בלב. הילד העני שעלה לגדולה, השבט האפריקאי שניצח ברוני נפט במאבק על אדמתו, הכלבלב העיוור שניצח את הסרטן ומרצה כיום על תזונה נכונה על פי הרמב"ם – תנו לי דמות עם נקודת פתיחה גרועה שהצליחה כנגד כל הסיכויים ואני מהופנט.
כשרון ופרא אדם
ידי האבן, הוא דרמת ספורט ביוגרפית, עם דמות אנדרדוג מובהקת שמפלסת את דרכה לתהילת עולם, פלוס רוברט דה נירו שמגלם יהודי מבוגר ומדי פעם מקלל ביידיש ("שמנדריק" ו"משיגינע" מעולם לא נשמע יותר טוב על המסך) – לכאורה מתכון מנצח אה? זהו, שלכאורה….
הסרט מספר את סיפורו האמיתי של רוברטו דוראן (אדגר רמירז), מגדולי המתאגרפים של כל הזמנים, והדרך המיוחדת שעשה עימו מאמן האגרוף היהודי אמריקאי ריי ארסל (דה נירו). דוראן, שגדל בעוני ומחסור בפנמה של שנות החמישים, הוא כישרון אגרוף מלידה, אך לא פחות מכך – אם לא יותר – פרא אדם לא ממושמע ואימפולסיבי. ארסל, שפרש מאימון אגרוף אחרי אלפי מתאגרפים מצטיינים – הוא ההיפך הגמור: מחושב, אסטרטג, מנומס ובעיקר מנוסה מאוד. אמרגנו של דוראן עושה אחד ועוד אחד ומחליט שעבור סוס הפרא הכישרוני שלו – ריי ארסל הוא הרסן המושלם.
ואכן, כשרונו והרעב הספורטיבי הבלתי נגמר של דוראן, מנותב בסבלנות ובחכמה על ידי המאמן המיומן, שמוביל אותו תוך סדרות חינוך לא מעטות להישגים סנסציוניים בקנה מידה עולמי.
הסרט פותח צוהר מרתק להיסטוריה של פנמה. בימאי הסרט (ג'ונתן ג'קוביץ) שוזר את סיפור חייו של דוראן עם תולדות המדינה – השלטון האמריקאי במדינה שעורר זעם ומרמור בקרב תושביה, העוני והמחסור של חלק ניכר מהאוכלוסייה, המאבק בכובש המערבי- כל אלו משתלבים בזעמו של דוראן ומביאים אותו לתעב כל מה שמדיף ולו את הניחוח הקל ביותר של אמריקאי. זעמו של דוראן, שהוא אם תרצו זעמה של כל פנמה, מתבטא ביריבות החריפה והאמוציונלית בינו לבין שוגר ריי לאונרד – המתאגרף הטוב ביותר בארה"ב של אותה תקופה. היריבות בין השניים גולשת הרבה מעבר לזירת האגרוף, מה שרק מגביר את סקרנות התקשורת והציבור והופך זאת לאחת היריבויות הספורטיביות הגדולות של העשורים האחרונים.
קטעים מיותרים
משחקו של דה נירו משובח ואינטליגנטי, אדגר רמירז נכנס לגמרי לדמותו הפטאלית והלא יציבה לעיתים של דוראן ומעניק הופעה כובשת וסוחפת. מדובר בדרמת ספורט שתופסת אותך בקישקע לכל אורכה ופורעת בצורה משכנעת את שטרות ההבטחה לסרט דרמה איכותי. אז למה פתחתי בטון מאוכזב ואמרתי שזה רק לכאורה? ובכן, אגיד זאת כך – לצערי, יוצרי הסרט החליטו שבכדי להעביר את מלוא חווית חייו הסוערים של דוראן, הם חייבים לשבץ מדי פעם סצנה מינית בוטה. לאורך הסרט יש כמה קטעים מיותרים כאלה – אני וחברי הטוב יוסי, מצאנו עצמנו מסתכלים אחד על השני פעמים רבות מדי, ממש לא כמחווה רומנטית אלא ממבוכה ותסכול שנפלנו על סרט לא נקי.
בשל זאת, הציון הכולל של הסרט נמוך. ללא הקטעים האלה, הייתי עף עליו לגמרי.
בקיצור, אם אתה עמלקי, אחלה סרט – מכל הבחינות. אך ליהודים ביננו אומר – עזבו תראו שוב את רוקי 1 עד 700, לא פחות דרמטי ומעניין והרבה הרבה יותר צנוע.
תודה על האמינות חייב לציין שברוב הביקורות קלעת לטעמי