אז אמילי עמרוסי עוזבת את טלמון, ביג דיל.

 מה חשבתם שיקרה כשהיא תעשה את זה, שקול דממה דקה ישמע? שהיא לא תכתוב איזה משהו על עזיבתה, משהו שבאוזני "הרוב" ישמע טוב?

אני מסכים עם אמילי שישובים הם מקומות טיפה אפרוריים, טיפה חסרי עניין ולא מתקרבים בדברים האלו ובאיכות החיים אל העיר הגדולה.

כאחד שגדל בירושלים, כל מקום שהוא לא עיר הקודש או להבדיל תל אביב, הוא סוג של סיוט בשבילי. אין מכולת כל הזמן, אוטובוסים, ושאר הירקות שכתבה עמרוסי.

מצד שני, למדתי במקומות האלה והתאהבתי בהם. לא התאהבתי ברמת החומריות השואפת לאפס יחסית לירושלים, אלא בהרים של דרום הר חברון. התאהבתי נוף הנשקף בחלון כל בוקר, ברוח העזה שמבדרת את השיער, בלהכיר אנשים בטרמפיאדה, בעצם כך שבכל שניה ושניה שאני על אדמת איו"ש אני נלחם על יישוב ארץ ישראל ועוד מיליון ואחת פרטים קטנים.

כל כך התאהבתי בחבל הארץ הזה שאני יודע שכל עוד זה תלוי בי, כשאתחתן אגור בו בעז"ה.

אבל מה הקאצ'? שזה יהיה תלוי גם באהבה של חיי, האישה לה אנשא. יכול להיות שהיא לא תסתדר עם זה, שיהיה לה קשה מדי עם העבודה או עם עצם החיים ביישוב, דבר שלכשעצמו לא מתאים לכל אחד.

אז מה המסר שלי אליכם? אמילי עמרוסי עזבה, נכון. היא אמרה כמה דברים לא נעימים, אבל נכונים בעליל. אנחנו יכולים לשפוט אותה באמות המידה של מי שיכול להרשות לעצמו לגור באיו"ש או לשים את עצמנו בנעליים של אדם שאחרי 17 שנים נפרד מהן. לא פרידה אידיאולוגית, אלא פרידה כואבת. חומרית.