למה עזבתי את טלמון? אני חלשה, ונמאס לי "לייצג"

הכל כמו שיהיה

לחוסר הנוחות האישי מוסיפה אמילי את תחושת הפחד מנסיעה בדרכים: "פחדתי מאוד בנסיעות. פחד שקפץ מדרגה פעם אחת במשפחת פוגל ופעם שנייה במשפחת הנקין. פחד שפגם בלילותיי ובשבתותיי בתוך הבית המבוצר שלי. והעובדה שיהודים חיים באזורים האלה תחת שליטה צבאית – אלוף פיקוד מרכז הוא שמחליט אם תיבנה מרפאה ואם ייפתח גן ילדים. יש לי קלסר מתפוצץ מדוגמאות שמהן עולה שמתנחל הוא אזרח סוג ב'."

ולכך היא הוסיפה את חוסר היכולת לשנות מנהגים בתוך הקהילה הדתית. "אין תעבורת רעיונות, הכל כפי שהיה וכפי שיהיה. לא בטוח שאשתתף במניינים האורתודוקסיים־השוויוניים בירושלים, אבל אני יודעת שהם קיימים במרחק פסיעה. בטלמון לא היו פמיניסטיות מעצבנות שאוכל להתווכח איתן, כי פשוט לא היה ויכוח. כשמקומן של נשים בבתי הכנסת הולך ומשתנה בקצב מטאורי, ברוב ההתנחלויות הוא נשאר יציב. אישה שנושאת דבר תורה בבית הכנסת לאוזני קהל מעורב, מחזה שהולך ונפוץ בקהילות הדתיות בישראל, לא יקרה בעשרים השנים הקרובות בטלמון. אני רוצה שהבת שלי תראה אישה דורשת בפרשת השבוע: לא כי אמא שלה כזאת, כי זאת עוד אפשרות בשבילה."

לקראת סוף המאמר מסבירה עמרוסי, לשעבר דוברת מועצת יש"ע כי היא מרגישה חלשה – אין לה כוח לסחוב את המגזר על הכתפיים שלה. "כן, גם נמאס לי לייצג. ונמאס שכרטיס הביקור הראשון שלי – מקצועית או אנושית – כתוב בסעיף המגורים בתעודת הזהות. אף פעם לא הרגשתי שייצגתי אנשים, שהייתי שליחה של מישהו. הייתי שליחה של רעיון, ותמיד אמשיך להיות: ההתפעמות משיבת ציון השלישית (זאת של עזרא וזאת של 48' וזאת של 67'), האמונה בשלמות הארץ, העמידה על זכותם של יהודים לחיות בארצם. השבוע הייתי בחתונה והתבוננתי במעגל הרוקדים הענק, כולו אנשי המגזר, הציונות הדתית הטובה, ואמרתי לעצמי: אתם יכולים להסתדר לבד. שום דבר לא מונח על הכתפיים שלי."

ולבסוף יש לה גם טענות כלפי חבריה לישוב לשעבר שביקרו אותה "לא ציפיתי לשטיח אדום מהשכנים שלי, לא זרי פרחים והוקרה. במשך עשור וחצי נלחמתי על הג'בלאות של עיתון "הארץ" וערוץ 2, משלמת מחירים כבדים עד כדי אדם מפורסם שאמר שהוא לא מוכן להצטלם עם אחת כמוני, לא בשביל שמישהו יקום בשבילי מהכיסא אלא כי האמנתי שזה נכון. ובכל זאת, חשבתי שמכירים את העבודה שאני עושה בחוץ. במקום זה קיבלתי, למשל, את הטקסט הבא שנכתב בידי אחת מתושבות טלמון ופורסם בפורום פנימי של היישוב, לקול שתיקתם הרועמת של החברים:

"שכנים, כמו משפחה, לא ממש בוחרים. כשאדם עובר בוועדת הקבלה לא רואים עליו שהוא מתכנן להיות סוס טרויאני, שהוא מגיע אלינו בחוסר תום לב, במטרה לאסוף מילים על שכניו, לשנות את המציאות כך שתשמש לו קרש קפיצה לקריירה, שהוא מוכן למכור את היישוב שבו הוא יושב, על אנשיו, כדי להתפרסם… (אמילי) מוכנה למכור את ביתנו בעבור חופן כבוד אישי. העיקר שחבריה לבוהמה ינודו לה בראשם בפעם הבאה שיפגשוה במסיבה או בהשקה".

זו לא הקהילה הספציפית אלא פרצופו של המגזר, שיודע להרוג ברכות את כל שליחי הציבור שלו. לא אפרט פה את כל מה שהציונות הדתית האהובה האכילה אותי מבפנים, לאורך שנים. הסוף הוא שכשאני חטפתי אש ישירה בחוץ, חזרתי הביתה לנגמ"ש עם רימוני עשן."