בטור אישי במוסף השבת של 'ישראל היום' מתארת העיתונאית אמילי עמרוסי את הסיבות שהביאו אותה לעזוב את הישוב טלמון בבנימין לאחר 11 שנה, ואת יו"ש בכלל לאחר 17 שנה.

"לא עזבתי עם התרסה או אמירה. טלמון היא פנינה ארצישראלית שגדלים בה פרחים מלאי תום, ילדים עם אופניים נעדרי סמארטפונים נוסעים בחוצותיה, ויש גמ"ח דלק, ושינון משניות במכולת, ושלושה עותקים של מגדיר ציפורים בספרייה. האנשים מזכירים לי בכל בוקר איך צריך אדם להיות. הילדים ערכיים ומחונכים להפליא.", כותבת עמרוסי.

ובכל זאת היא מתארת: "למה עזבנו? … בטלמון לא היה פתרון לילדי בית ספר בין 13:00 ל־16:00 בצהריים. לא יום לימודים ארוך, לא צהרוני בית ספר, לא תל"ן ולא קרנות שמוסיפות שעות לימוד. ברשויות החלשות ובפריפריה המדינה נותנת יום חינוך ארוך; ברשויות החזקות הרשות המקומית מסבסדת או שההורים משלמים. בהתנחלויות, רבות מהן באשכול סוציו־אקונומי נמוך, אין סיוע מצד שום גורם, חלק מהקרנות לא מוכנות לפעול מעבר לקו הירוק, וההורים לא יכולים לשלם.

המשמעות עוד יותר דרמטית כשמדובר ביישוב מרוחק, שממנו אל העבודה בערים הגדולות לוקח לפחות שעה. אז מה עושים? אימהות רבות עובדות בחצי משרה או שיש אחים גדולים ששומרים על הקטנים, או שהילדים גדלים לתוך עצמאות. אותי זה גמר. לא רוצה שילד בכיתה ב' יגיע לבית ריק. ולא רוצה לסרב להצעות עבודה בגלל שאני צריכה לצאת מהעבודה ב־12:00 כדי להיות בבית ב־13:00."

לדבריה הנשים בהתנחלויות נאלצות להוריד הילוך בקריירה שלהן – לעבור למשרה חלקית או לדאוג לפתרון עבור השעות האלה בין חזרת הילדים מבית הספר לבין חזרתן מהעבודה.

אין חיים קלים

"טיפשי, אבל עזבתי מקום אהוב בגלל שלוש שעות. ואחר כך היתר: הכל מסובך. כדי לנסוע לצילום רנטגן פשוט בגלל חשש לשבר ביד, צריך להתארגן על חצי יום תיזוז. אוטובוס יש פעם ביום ואי אפשר להסתדר בלי שתי מכוניות למשפחה. אם אין מורות טובות לאנגלית בבית הספר, קשה למצוא מורות שיגיעו. היצע החוגים מצומצם. היצע הרופאים דקיק. טכנאי שירות ומובילי מקררים לא מסכימים לחצות את הקו הירוק, ושליחי פרחים עושים איתך משא ומתן בטלפון ובסוף פוגשים אותך במחסום."

"מאז שאני בירושלים אני מזדעזעת בכל בוקר מהחיים הקלים: אני נותנת לאישה מ"בזק" רחוב ומספר, והיא מתאמת לי טכנאי. בלי "רק בימי רביעי יש לנו צוות באוטו ממוגן". ההוא מהגז הגיע, בלי לשאול אם זה מסוכן. והשליח של הפיצה הבהיל אותי כשנעמד בדלת. במרחק הליכה יימצא לי הרבה ממה שהעיר יכולה להציע, ובמרחק דקות נסיעה בודדות אני מוצאת את כל השאר. אתמול חצינו את הכביש כדי לקנות ברגים וחזרנו עם פלאפל, ספרי לימוד ובטריות. פלא. "

הכל כמו שיהיה

לחוסר הנוחות האישי מוסיפה אמילי את תחושת הפחד מנסיעה בדרכים: "פחדתי מאוד בנסיעות. פחד שקפץ מדרגה פעם אחת במשפחת פוגל ופעם שנייה במשפחת הנקין. פחד שפגם בלילותיי ובשבתותיי בתוך הבית המבוצר שלי. והעובדה שיהודים חיים באזורים האלה תחת שליטה צבאית – אלוף פיקוד מרכז הוא שמחליט אם תיבנה מרפאה ואם ייפתח גן ילדים. יש לי קלסר מתפוצץ מדוגמאות שמהן עולה שמתנחל הוא אזרח סוג ב'."

ולכך היא הוסיפה את חוסר היכולת לשנות מנהגים בתוך הקהילה הדתית. "אין תעבורת רעיונות, הכל כפי שהיה וכפי שיהיה. לא בטוח שאשתתף במניינים האורתודוקסיים־השוויוניים בירושלים, אבל אני יודעת שהם קיימים במרחק פסיעה. בטלמון לא היו פמיניסטיות מעצבנות שאוכל להתווכח איתן, כי פשוט לא היה ויכוח. כשמקומן של נשים בבתי הכנסת הולך ומשתנה בקצב מטאורי, ברוב ההתנחלויות הוא נשאר יציב. אישה שנושאת דבר תורה בבית הכנסת לאוזני קהל מעורב, מחזה שהולך ונפוץ בקהילות הדתיות בישראל, לא יקרה בעשרים השנים הקרובות בטלמון. אני רוצה שהבת שלי תראה אישה דורשת בפרשת השבוע: לא כי אמא שלה כזאת, כי זאת עוד אפשרות בשבילה."

לקראת סוף המאמר מסבירה עמרוסי, לשעבר דוברת מועצת יש"ע כי היא מרגישה חלשה – אין לה כוח לסחוב את המגזר על הכתפיים שלה. "כן, גם נמאס לי לייצג. ונמאס שכרטיס הביקור הראשון שלי – מקצועית או אנושית – כתוב בסעיף המגורים בתעודת הזהות. אף פעם לא הרגשתי שייצגתי אנשים, שהייתי שליחה של מישהו. הייתי שליחה של רעיון, ותמיד אמשיך להיות: ההתפעמות משיבת ציון השלישית (זאת של עזרא וזאת של 48' וזאת של 67'), האמונה בשלמות הארץ, העמידה על זכותם של יהודים לחיות בארצם. השבוע הייתי בחתונה והתבוננתי במעגל הרוקדים הענק, כולו אנשי המגזר, הציונות הדתית הטובה, ואמרתי לעצמי: אתם יכולים להסתדר לבד. שום דבר לא מונח על הכתפיים שלי."

ולבסוף יש לה גם טענות כלפי חבריה לישוב לשעבר שביקרו אותה "לא ציפיתי לשטיח אדום מהשכנים שלי, לא זרי פרחים והוקרה. במשך עשור וחצי נלחמתי על הג'בלאות של עיתון "הארץ" וערוץ 2, משלמת מחירים כבדים עד כדי אדם מפורסם שאמר שהוא לא מוכן להצטלם עם אחת כמוני, לא בשביל שמישהו יקום בשבילי מהכיסא אלא כי האמנתי שזה נכון. ובכל זאת, חשבתי שמכירים את העבודה שאני עושה בחוץ. במקום זה קיבלתי, למשל, את הטקסט הבא שנכתב בידי אחת מתושבות טלמון ופורסם בפורום פנימי של היישוב, לקול שתיקתם הרועמת של החברים:

"שכנים, כמו משפחה, לא ממש בוחרים. כשאדם עובר בוועדת הקבלה לא רואים עליו שהוא מתכנן להיות סוס טרויאני, שהוא מגיע אלינו בחוסר תום לב, במטרה לאסוף מילים על שכניו, לשנות את המציאות כך שתשמש לו קרש קפיצה לקריירה, שהוא מוכן למכור את היישוב שבו הוא יושב, על אנשיו, כדי להתפרסם… (אמילי) מוכנה למכור את ביתנו בעבור חופן כבוד אישי. העיקר שחבריה לבוהמה ינודו לה בראשם בפעם הבאה שיפגשוה במסיבה או בהשקה".

זו לא הקהילה הספציפית אלא פרצופו של המגזר, שיודע להרוג ברכות את כל שליחי הציבור שלו. לא אפרט פה את כל מה שהציונות הדתית האהובה האכילה אותי מבפנים, לאורך שנים. הסוף הוא שכשאני חטפתי אש ישירה בחוץ, חזרתי הביתה לנגמ"ש עם רימוני עשן."

את המאמר היא חותמת במילים: "ויתרנו על שכנות טובה עם אנשים כמונו. ויתרנו על הזכות ליישב את הארץ. אבל האדמה הטובה של השומרון לא כועסת עלי: כשהתחתנו ועלינו להר היו 200 אלף יהודים ביש"ע. היום יש פי שניים וחצי. והם ימשיכו ויגדלו, כי הסוסים שמושכים את העגלה החשובה הזאת הם יותר עזים ממני, ויותר ראויים."