וועד מתיישבי גוש קטיף שמציין בימים אלו 11 שנים לביצוע תכנית ההתנתקות מגוש קטיף הגיע הבוקר לביקור בעמונה, במהלך הביקור נפגשו אנשי הוועד עם התושבים חיזקו את רוחם ואמרו כי מדינת ישראל לא יכולה לחזור על טעויות העבר ולגרש פעם נוספת יהודים מבתיהם.

חגית ירון שגורשה מביתה בנווה דקלים וכיום גרה בניצן, מונתה לפני חודש לתפקיד יושבת ראש וועד המתיישבים ביקשה מממשלת ישראל שלא לחזור על טעויות העבר.

"הגענו היום לעמונה, בדיוק בימים בהם אנחנו מציינים 11 שנים לגירוש אלפי יהודים מבתיהם. אנחנו זוכרים את ימי טרום הגירוש ואלו היו ימים מתוחים מאוד וקשים מאוד, אנחנו מקווים מאוד שממשלת ישראל לא תחזור בעמונה על הטעויות שנעשו לפני 11 שנים. גירוש יהודים מבתיהם לא הביא בעבר ובוודאי לא יביא בעתיד לשלום בר קיימא, להיפך, הגירוש המיט עלינו אסונות והרוגים רבים, כתושבי גוש קטיף אנחנו מחזקים את תושבי עמונה במאבקם למען כל ההתיישבות ביהודה ושומרון"

בשיחה עם סרוגים, אומרת ירון, כי היה חשוב למגורשים להגיע דווקא לעמונה "מתוך הזדהות עם תושבים הנמצאים במצב של חוסר ודאות, של ממשלה שלא מקבלת החלטה להסדיר את ההתיישבות.

אתם הייתם במצב הזה לפני 11 שנה, אתם מנחמים אותם? מחזקים אותם?

אנחנו קודם כל לא מנחמים אותם. כן מחזקים את דרך המאבק שלהם. אנחנו יחד איתם במאבק ונשתדל לעזור. כמו שאצלנו המאבק לא היה בית פרטי בגוש קטיף, אלא על ההתיישבות כולה בגוש קטיף, כך גם בעמונה, המאבק הוא לא על בית כזה או אחר, אלא על ההתיישבות בכל חלקי הארץ, ואת זה צריך להסביר.

הכיוון שלכם הוא הסדרה, נגד פסק הדין של בית המשפט העליון…

לא נגד. אני בטוחה שכשרוצים אפשר למצוא דרך. כשרוצים להכשיר את ההתישבות של הבדואים בנגב, מצליחים משפטית. וגם כאן, אפשר להסדיר משפטית את ההתיישבות ביהודה ושומרון ובשאר חלקי הארץ. צריך רק רצון.

כשאת אומרת מאבק – על מה את מדברת? כי אנחנו לא רואים כל כך הפגנות כמו שהיה ערב ההתנתקות.

את דרכי המאבק שלהם אני רואה כקוראת מקור ראשון, במודעות בעיתון. אני לא יועצת למאבקים. אני מחזקת אותם ברצון להאבק, לא על הבית שלהם, אלא על כל ההתיישבות ובזה הם קנו את לבי. כשהם אומרים אנחנו לא מסתכלים בפריזמה הצרה של הבתים שלנו, אלא בהסתכלות על כל ההתיישבות, גם אם הם עומדים לשלם את המחיר על כך.

אם את מדברת על מאבקים. המאבק בגוש קטיף נכשל, ואילו הבדואים שמאיימים באלימות – שם כן מגיעים לכיוונם. אולי דווקא החיבוק של המפונים למגרשים לפני 11 שנה היה טעות? אולי האמירה 'לא נרים יד' מכשילה את המאבק כבר מתחילתו?

יכול להיות שהיו טעויות, אף אחד לא חף מטעויות, אבל לאופי שלנו לא התאים המאבק, ולא להחלטה החשובה שלנו שלא תהיה מלחמת אחים. זה כנראה פחות מפריע לבדואים, שמאיים באלימות. אצלנו זה היה ערך עליון. ולכן המאבק נראה כפי שהוא נראה.

אם נחזור לעמונה ב-2006, שם המאבק היה אלים מאוד, ואומרים שזה גרם לכך שעשר שנים לאחר מכן לא ראינו פינוי ישובים?

המאבק בעמונה, היה כואב מאוד, אני עוד הייתי בפצעים הפתוחים שלנו. אבל אני לא יודעת, אם האלימות לא הגיעה דווקא מהצד המפנה, ופחות מהצד המפונה. צריך לבדוק את הדברים האלה. אני חושבת שהתושבים שנאבקו אז על הבתים, נאבקו בנחישות, ולא באלימות. אלה הם שני דברים שונים.