במזכירות עפרה החליטו לרגש את העובדים הערבים בישוב, לרגל הרמדאן. המשימה הוטלה על ׳הועדה לשכנות טובה׳, שהחליטו לרכוש צנצנות דבש, ולהעניק ל׳פועלים שבונים לנו את הישוב׳.

לכאורה מדובר במחווה מרגשת ואנושית. מה יכול להיות רע, בהסברת פנים, בשבירת מחיצות, בכבוד האחר?

הייתי קונה את הטיעון הזה, אם הייתי משוכנע, שמדובר בעוד חלוקת שי לחג כנהוג במחוזותינו. אבל לא זה הדגם. ׳הועדה לשכנות טובה׳, הורתה ולידתה מסיבות אחרות. היא לוקה באבחנה מנותקת מהמציאות. כמו אלו הבונים לעצמם גן עדן של שוטים, ומציירים את המציאות כפי שהיו רוצים לראות אותה.

מדובר באותה אשליה שהסכסוך ביננו לבין הערבים, הוא סוג של ׳סכסוך שכנים׳, הנובע מחוסר הבנה, חוסר הכרות או פערי תרבות. זורעי האשליה משוכנעים בכל ליבם, שעל פערים מסוג זה ניתן וצריך לגשר. וכשנגשר עליהם נחיה זה לצד זה באושר ובעושר: ׳בן ערב, בן נצרת ובני׳ (ז׳ ז'בוטינסקי ׳שתי גדות לירדן׳).

לא המצאה חדשה

'הועדה לשכנות טובה' לא הומצאה בעפרה. בחברון של ערב תרפ״ט, יחסי השכנות היו מושלמים כמעט רומנטיים. טיפלו זה בילדים של זה, הערבים טופלו אצל הרוקח חסון בחינם ובמאור פנים, ודן סלונים הבנקאי, היה חברם הטוב והנכבד של כל האפנדים שנזקקו להלוואות או אשראי. כל אלו התנדפו ברגע של הזדמנות. המון ערבי התנפל על הישוב היהודי, אנס, שחט, שרף אנשים חיים, ולאחר שבזז, מחה את שפמו הטבול בדם יהודי המתוק מדבש, ושב לביתו. כך היה ביפו תשע שנים קודם. שבעה סופרים ואנשי רוח ובהם הסופר י״ח ברנר שכיבדו את ערביי המקום בכל מאודם, נשחטו בסכינים, גופותיהם הושחתו ונתלו, וחלק מהגופות לא זוהו מעולם. אלו שרק אתמול, עבדו אצלם, אכלו איתם, הפכו להיות השוחטים כשהגיעה ההזדמנות.

מדינת ישראל משקיעה הון באשליה הזאת; במפגשים בין תלמידים יהודים לערבים, בזכויות, הטבות, העדפות מתקנות לערבים אזרחי ישראל. המנהל האזרחי ביו״ש יוצא מגדרו ואף פועל נגד החוק, לשפר את איכות החיים של הערבים, מתעלם מבניה בלתי חוקית, קידוחי מים פיראטיים, השתלטות על אדמות מדינה ועוד.

לטיבי יש ועדה בה הוא בוחן את השתלבותם של ערביי ישראל במשרות ממשלתיות במסגרת ׳העדפה מתקנת׳, והאוניברסיטאות מורידות את דרישות הסף לערבים הבאים בשעריהם.

חייבים להודות, זה הרבה יותר מצנצנת דבש, של ׳הועדה לשכנות טובה׳ מעפרה, ואפילו יותר מצפיה משותפת של אוהדי סכנין וביתר במשחקי היורו ביוזמתו של ריבלין. מובילי היוזמות משוכנעים שהערבי יהיה אסיר תודה ליהודים ׳המתוקים מדבש׳, ויתפוגג לו הרצון לכבוש בחזרה את ארצו הכבושה.

שיחלקו גם בקלוואה

אך למרות 'הדבש', במבחן המציאות, ההזדהות של הערבי נשארת בדרך כלל עם בני הדת/לאום שלו. סביר ומובן שהוא יזדהה עם יורה הטילים מעזה ולא עם הטייסים שמפציצים את עזה. הוא יבכה את מותו של השהיד, וכשחייל שלנו נופל או אזרח נרצח, נראה שלא יוזיל דמעה. בכל עימות עם עזה, נמצא תהלוכות הזדהות עם החמאס, בעכו, חיפה, פורידיס. ולא תמצאו שם, גם לא תהלוכנת של הזדהות עם צה"ל.

לא על הדבש לבדו יחיה הערבי, יש לו זהות והזדהות, הרצון לנצח אותנו מתוק לו מכל דבש.

לפני כמה שנים פרסמה העיתונאית לילך סיגן טור מטלטל. היא מספרת: על שיחה עם הבת שלה כשנסעה להחזיר את הבת שלי, מ'סדנת דו קיום': "אמא, את יודעת שחלק מהבנות בכיתה בכו? היא התוודתה פתאום. למה? שאלתי. כי אמרו להן שהן בכלל לא צריכות להיות כאן, שגנבנו את האדמה לפלסטינים ושכולנו צריכים לעוף מפה, היא אמרה"

זורעי אשליות משוכנעים שניתן לרכוש את הלאומיות הערבית בצנצנת דבש, במפגשים, או במשרות. שהצנצנת הזאת היא שתעביר אותו מתמיכה בחמאס המבקש להשמיד אותנו לציונים נלהבים אוהדי ההתיישבות בעפרה.

מדברים עם הערבי בעברית חומרנית נטולת ערכים. עוטפים את הגזענות שלהם באצטלה של ׳הומניזם׳, ובזים לערבי ולחלומו הלאומי.

הגיע הזמן להודות, הערבי הושפל ביחד עם התעוררותה של התנועה הציונית. את כבודו הלאומי/איסלאמי, לא ניתן לרכוש, גם לא בחבית דבש. אבל אם זה ממתיק לגזענים ממזכירות עפרה את האשליה, אז שיחלקו גם בקלאווה.