תלמידת כתה ב' (שמה המלא שמור במערכת) מבית הספר 'אלוני ממרא' בקריית ארבע, פרסמה היום (שלישי) מכתב פתוח לשרים ולחברי הכנסת בו היא מתארת את המציאות הקשה בה היא חיה כאשר כמעט לכל חברותיה יש קשר לשכול.

במכתב, שנכתב בצורת שיר מחורז, כתבה התלמידה: "שלום לשרים, וחברי הכנסת, וכל מי שקורא / כאן כתה ב' קריית ארבע, בית ספר אלוני ממרא. מיכל יושבת בצד ימין, בחולצה סגולה / אבא שלה נרצח בטבת, ליד מערת המכפלה. מאחור יושבת רעיה, סבא שלה רב / הוא נפצע קשה בכסלו, כשירו עליו. בת דודה של איל (יפרח; אחד משלושת הנערים החטופים; ג"ע)  יושבת מאחור / עכשיו עברו שנתיים לחטיפה שכל העם יזכור. פה קדימה יושבת שירה / אחות שלה אתמול נדקרה / מחבל רצח אותה בדיוק כשהיא התעוררה".

התלמידה ממשיכה ופונה לחברי הממשלה וכותבת: "אז מה למדנו השנה, ח"כים וממשלה יקרה? / איך מסתדרים בלי אבא, ושאחים זה חשוב נורא. איך מתכופפים מאבנים, כמה מסוכנת דקירה / וגם איך מתנהגים בשבעה, ואיך מנחמים חברה".

"היינו רוצים להזמין אתכם לטיול קצר / ולבקר במערת המכפלה את אבותינו מהעבר. להיזכר שהם הורישו לנו פיקדון יקר. ארץ שה' נתן לנו ספיישל, במיוחד / שלא גזלנו אותה ולא לקחנו לאף אחד. ארץ ששייכת לנו בזכות ולא בכח / מבקשות מכן לזכור ולא לשכוח.  ואולי נקפוץ גם למוזיאון תרפ"ט, לפני 87 שנים / ונראה שגם אז רצחו אותנו בגרזנים. כש"כיבוש" היה רק משהו שעשו למלפפונים / רק שאז בכלל לא היינו ריבונים".

"ושתדעו שלמדנו שיש בירושלים ממשלה / אבל אנחנו רואות שהיא לא עושה מספיק-אפילו שהיא יכולה! ושחלק ממנה היה אפילו בסיירת מטכ"ל / אבל כנראה שכחו מה צריך לעשות בכלל. אז אולי כדאי שתיזכרו מה עושים לרשעים (שקוראים לעצמם עם) / שמחלקים סוכריות כשאצלנו נשפך דם, רשעים שרוצים לראות את כולנו בים?".

"(סתם הצעה: אולי תגרשו את כל הכפר הזה לעזה או לביירות? / תראו איך זה ילמד אותם לקח במהירות!) המורה לימדה אותנו שכח הרצון הוא ממש לא כבול / ושאם רוצים לעשות משהו: השמיים הם הגבול! אז אנחנו שואלות: אתם באמת רוצים שם, בממשלה? מחכות לתשובה. כתה ב' שכולה".